יום שישי, 20 ביולי 2012

האב, האם והרוח

אחד-אחד עלו המצטיינים על הבמה וזכו למחיאות הכפיים של הקהל. אולם מלא עד אפס מקום, רבים ישובים על המדרגות, והמצטיינים חולפים על פניהם. הצדעה מהירה, תעודה וקידה. שיר ונאום וסיום. ומאחור, בתוך הישובים, גם אם ובנה הקטן, והיא לוחשת באזנו: "יום אחד גם אתה, יום אחד נבוא לראות אותך מקבל תעודה של הוקרה". ורגליו, שעוד לא מגיעות לקרקע, כבר נמדדות לקראת כניסתן לנעליים גדולות וראויות.

ואני נזכר באם אחרת, שישבה לצידי בבית קפה שכונתי בשבוע שעבר. היא סיפרה לילדיה על סיור מאורגן שהשתתפה בו בנחלאות. והסבירה בייאוש כיצד לא הצליחה להבין את דברי המדריך, שהרבה בפרטים. כיצד היה חם ומיהרו לאכול, עד שאינה זוכרת בכלל את המקומות בהם סיירו. ובכלל, הטיול בשוק היה נפלא, וקנו הרבה דברים, במקום ההוא, שבעצם יש בו גם היסטוריה, וגם משפחת בנאי איכשהו קשורה. יוסי, או אביתר, או מישהו. ומילותית שקעו לתחתית כוס השוקו.

צעיר עדיין, וילדים עוד אין. אבל כשיהיו לא אחסוך מהם חלומות. ארחיב אישונים בסיפורים מלהיבים. אפתח רעב סקרנות והרפתקנות חוצה גבולות. נראה גבעות ונלמד ארצות ונפרוץ קווים של זמן ומקום. כי בשביל לגדל ילד באמת, לא מספיק להניק ולהזין. הצמיחה זקוקה גם להשקייה, שמש ורוח. ורוח אמיתית פועמת רק כששואפים ומדמיינים. בכל גיל ובכל מצב. ובמיוחד בתחילת הדרך, בשלב שבו עוד עושים את מה שאמא אומרת, והידיים מושטות מעלה, מסרבות להסתפק בקיים, חותרות במרץ תחת הגלים, בונות ארמונות בחול, משקיפות אל מעבר לאופק.

תגובה 1: