לכבד את ההזדמנות

לכל החברות יש מסמכים ארוכים המפרטים את הערכים בהם הן דוגלות. זה הקוד האתי, המשותף האידיאולוגי, שסביבו חותר העסק להתלכד. ברוב המקרים, מוטב לחסוך את זמן הקריאה של הטקסטים האלה. הם ארוכים, אווריריים, מנותקים, לא מעשיים. הם גם לא נקלטים היטב במוחות ציניים, הנוטים לתהות האם עותק נשלח לילד בסדנת העבודה בסין, או לעובדי הקבלן שעושים יותר ומקבלים פחות.

ובכל זאת, משהו בעקרון הזה שהופיע במסמך של החברה, עורר אצלי עניין מיוחד. משהו שטרם ראיתי, שטרם חשבתי עליו.

״אנחנו מחוייבים לכבד את ההזדמנות״, נכתב שם. שום פרט שנוסף אחר כך לא תרם לבהירות של העניין.

הזדמנויות הרי יש לרוב האנשים, רוב הזמן. יש מי שמזהה אותן בזמן, יש שמפספסים. 

אז ממתי ההזדמנויות האלה ראויות לכבוד? מי צריך לכבד אותן ולמה? משהו בשילוב המילים הזה נראה לי כל כך מוזר, ודווקא משום כך מסקרן ועמוק. 

יש הרבה ספרים על האופן בו אנחנו חושבים, ולמרות שהם שונים בסגנון נדמה שכולם מסכימים על יסוד אחד: אנחנו עצלנים.

ברירת המחדל של המוח שלנו חותרת לאתר קיצורי דרך, אינטואיציות פשוטות, פתרונות מבוססי ניסיון, סיכונים מופחתים.

הגם שחלקינו הרפתקנים וחרוצים יותר, כל החלטה כרוכה במאבק פנימי עם קול שקורא לנו לנוח. 

זה קול נעים וקטיפתי, והוא מוכר ואמין. לכן אנחנו נוטים להקשיב, להאמין ולהישמע.

זה מסר ידידותי, מאחד שיודע. אז איך קורה שלפעמים זה האוייב הערמומי ביותר שלנו?

זה האזור בו אני ממקם את הצורך בכיבוד ההזדמנות. אבל העניין אינו נטוע רק בקרקע שכלתנית וגשמית.

יש פה גם מימד רוחני, אמוני - בין אדם לטבע. הכרת תודה להרמוניה הנצחית של הקיום: 

הסביבה הנותנת, המעניקה והמאפשרת - והאדם היודע להנות מפרות היבול, להשתמש בהם בתבונה,

להפיק את המירב ממה שניתן לו, ולזרוע עבור המחר. 

מעגל החיים הוא שמעניק לנו הזדמנויות, והיכולת שלנו לקטוף אותן טבועה במהות תפקידנו עלי אדמות.

אדם שאינו מכבד את ההזדמנויות הנקרות בפניו אינו רק עיוור, הוא גם רשלן במילוי תפקידו, נעדר מייעודו.

על כן אנו נדרשים לקום מדי בוקר ולקחת נשימה עמוקה.ֿ

לשאוף את מלוא ניחוחות הפרדס פנימה, לזהות מה הבשיל, מה מתחיל ללבלב.ֿ

לצאת החוצה ולשוטט, להושיט יד ולמשש, לעדור ולטעת, להשקות ולטעום.

להנות מפלאי הבריאה ולתרום לה משלנו, לוודא שכל ניצן זוכה לאור והתעניינות.

ללמוד לדמיין צמרות אחר מבט חטוף בשורשים.

לא לחשוש מפיתולי ענפים, לגלות סבלנות בעונות שחונות.ֿ

להוקיר את נדיבות העצים, שרוצים שנהיה ילדים מאושרים, 

ולהאמין שזו בדיוק הייתה כוונת המשורר.

שם, בשדה הזרוע, תחת השמש הקופחת, 

עם רגליים דואבות וידיים שלוחות,

נגלה טבענו האמיתי.

שם מקבלת ההזדמנות את כבודה הראוי.

אמנות הצילום

״באמנות כמו בידע, וגם במעשים ובכוונות, הכל מותנה בלכידה מדוייקת של האובייקט, ובטיפול באובייקט זה בהתאם לטבעו״ (גתה)

עוד כשהייתי ילד, התלהבתי ממצלמות. הטכנולוגיה, העיצוב, האיכות, היכולת להפיק תוצר כל כך ריאליסטי, מדוייק וחד. נהנתי לצלם ונהנתי להתבונן בתמונות מוצלחות. עד שיום אחד נעלם הקסם והתפוגגה האשלייה. 

זה היה כשהתבוננתי באלבום תמונות שצילם חבר באחד ממסעותיו בחו״ל. בעודי מסתכל על התמונות, ניסיתי לשאול את עצמי מדוע אני נהנה כל כך, למה אני מוצא עצמי מסתקרן ונלהב עמוד אחר עמוד. הבנתי אז, שאין לזה שום קשר למצלמה. כלומר, איכות הצילום בוודאי קשורה גם לטכנולוגיה, אבל בעיקר בשוליים. הסיפור כאן הוא אחר לגמרי, והוא קשור בעיקר ליכולות הצלם.

זה לא איך שאתה אוחז במצלמה, או מידת השליטה בצמצם. זה בעיקר היכולת שלך לזהות סיפורים. הכישרון להסתכל סביבך ולראות את שאחרים אולי מפספסים. ואולי הם רואים, אך לא את הכל. ואולי הם רואים הכל, אבל את הסיפור הזה אפשר לספר גם אחרת. ואולי יש סיפורים אחרים. ואולי הסיפור כל כך פשוט וברור עד שהאחרים נוטים להתעלם או לשכוח. אולי במקרה, ואולי בזדון. ובכל מקרה - התובנה הזו שאחזה בי בזמן השיטוט באלבום התמונות, שינתה לתמיד את האופן בו תפשתי את אמנות הצילום. הצלם, אינו רק איש מקצוע, ואפילו לא ״רק אמן״. הצלם, כמו הסופר, כמו הצייר, הוא מספר סיפורים. הוא צייד רעיונות, הוא ממסגר רגעים, הוא מזכיר נשכחות ומבטא רגשות ומחשבות. זוהי חדותו של הצלם שגורמת לנו להתפעל ולהתרגש, ולא רק חדותה של המצלמה. אלו הם הגלגלים במוחו של האוחז בעדשה שמייצרים את הקסם.

ומכאן התחלתי להתפעל לא רק מצילומים, אלא גם מצלמים. בעיקר משום שהנחתי שחובבי הצילום הרי אינם כולאים את התחביב בפינה נסתרת עד שיחליטו לאחוז במצלמה (ובפרט שעתה המצלמה מצוייה בכיסנו משך מרבית שעות היום). הצלם המוכשר הוא אפוא צייד-עד, השוחר לטרף סיפורים ומעשיות בכל שעה. הכישרון שלו שולח את מבטו אל הנשיקה החבויה בין גגות בניינים, אל האיבה היוקדת בין עצי פרדס, אל תמימות נדירה במבט שנלכד מרחוק. האנשים האלה חיים את הסיפורים, וחיים כדי לספר אותם לאחרים.

ואז הכתה בי המחשבה שאפשר וכולנו אמנים. שיש ביכולתך להיות צלם ללא מצלמה, צייר ללא מכחול או סופר בלא מילים. שאולי מבט חד, מעט יצירתיות, וחתירה נרגשת למצוא סיפורים ולספרם מחדש הם מתכון מספק לחיים מלאי השפעה ופלאים.

תארו לעצמכם שתצליחו ללכוד ולשתף בסיפור שאיש לא זיהה. דמיינו שמסגור מחדש של אמת פשוטה תצית בעיני אחרים השראה חדשה. שתצליחו להפיח רוח של אמנות בשגרה שחוקה. שתמצאו את המילים שיחברו את פרקי הסיפור שלכם לפרקים אלמונים נטולי כריכה. זה יכול להתחיל בשיטוט סתמי ברחוב, בחיפוש אחר הזדמנות צילום, ולהסתיים במהפיכות של ממש, בשינוי של המציאות, בלמידה עמוקה על היכולת שלנו לשנות. האובייקט, כך לפחות מאמין המדע, ניצב ודומם. אבל הוא יתום מסיפור והקשר, ממתין לכשרון היצירתי שלנו, ליצריות המוכשרת שבתוכינו. 

פעם רציתי להזיז הרים ולהרים מגדלים. אני עדיין רוצה. אבל אולי אפשר לעשות הרבה מזה אם נשחק עם גבולות התמונה, גווני הדיו, לחני הסיפור. ואולי על הדרך גם איזה ״סלפי״ קצר, ללכוד גם את עצמינו מזווית חדשה, מחמיאה וסלחנית יותר. הרי גם אלוהים ברא יקום בעזרת מילים בלבד. אולי לא מפתיע שיצר בריאותיו ״בצלמו״.  

הדתיים

אתה בעיר זרה, סקרן ורעב. אתה מחפש מקום טעים לאכול בו. לא יקר מדי, לא פשוט מדי. מסעדה שתאפשר לך לטעום ממה שלעיר הזו יש להציע, בשאיפה משהו שאתה אוהב אבל לא יכולת להשיג בשום מקום אחר.

חלק מאיתנו יתחילו מייד במחקר. הם ישוו ויבדקו מה כתבו גולשים רעבים אחרים, ויבדקו אילו מסעדות זכו לדירוג המרשים ביותר. הם אולי לא יבחינו בכך (או יכירו בכך), אבל הם חסידים נלהבים ומושבעים של הדת הקפיטליסטית. בדיוק כמו יורדי הים משך מאות בשנים, גם הסועדים האלה ינווטו על פי הכוכבים. אלא שאת הכוכבים שלהם הכתיבה רוח שמיימית המכונה ״חוכמת ההמונים״, זרם בלתי נראה שיש בו את היכולת המיסטית לדעת כל הזמן ״מה נכון״, ו״מה מומלץ״. היד הנעלמה הזו מרובת אצבעות - אחת טמונה בתיק ההשקעות שלנו, והאחרת בוחשת לנו את מנת השף. ככל שיעבור הזמן, האצבעות שלה ייכנסו לכל נקיק פנוי. כשעומדים תחת הכוכבים, הדרך בהירה יותר, הניווט פשוט יותר. היד הנעלמה מעולם לא הייתה מוחשית יותר.

אלא שלא כולם הולכים שבי אחר תנודת הכוכבים. חלק מסתפקים בכוכב אחד ויחיד, ינווטו על סמך הבהוביו הבטוחים של כוכב הצפון. הם יחפשו אחר המקור המוסמך, המהימן והבטוח. יתענגו על דעות המומחים, יברכו על בשורות הנביאים. זה לא שאינם סומכים על דעות הרוב. להפך, הם חושבים ״שהרוב״ דווקא יודע מה הוא רוצה. אלא שהם רוצים דבר מה אחר, מרוחק במכוון מדעת ההמונים. הם מחפשים נתיב ייחודי, מסוגנן, המיועד לבעלי טעם נרכש. הם יעדיפו את הדרך המותאמת, הנסתרת, המלומדת. את המסעדות שלהם לא כל אחד מכיר. אחדים אולי לא שמעו עליהם, אחרים אולי לא חיבבו. ייתכן שגם לא כולם מורשים להיכנס אליהן. מקומות מסתור למיטבי דרך, ליודעי חן. הם רוצים להיות חברי כבוד במועדון ״שאינו לכולם״. זהו הרי, מקור הכבוד ביניהם. המפריד בין קודש לחול.

אבל מה עם האחרים? מה עם אלה שמסרבים להגדיר עצמם באחת הדתות? החילונים המושבעיים שאינם מתעניינים במה יגידו כוכבי השמיים ומעדיפים לנווט על פי צו הלב. הם ישוטטו בין החנויות השונות, ילכו לאיבוד אינספור פעמים, יטעו, יתבלבלו ויצטערו. באותה הנשימה הם יגיעו למקומות חדשים, יפתיעו את עצמם, ימצאו את עצמם מחדש פעם אחר פעם.

במובנים רבים, האנשים האלה הם מקור בלתי נסלח של בזבוז. התעלמותם מדעת ההמונים מבזבזת את זמנם. אדישותם כלפי המומחים מבזבזת את הידע, הניסיון והמומחיות שהצטברו משך שנים. במונים רבים, האנשים האלה הם חצופים. מסתובבים ביהירותם תוך התעלמות מהדעה הרווחת. הופכים עצמם מומחים בעיני עצמם תוך הפגנת בוז כלפי אלה שהיו, ולמדו, וחוו לפניהם. במובנים רבים, האנשים האלה האנשים האלה מסוכנים. במקום ללכת עם הזרם, הם מאיימים לצאת נגדו. במקום לכבד את המוסכמות, הם אינם מסכימים לדבר. אבל מה שווים כל ״המובנים״ האלה? הרי בדיוק מהם הם מבקשים לברוח, אותם הם מבקשים להמציא מחדש. אתם מוזמנים לקרוא להם ילדים, בעולם שלהם זו מחמאה.

ואתם, הואילו בטובכם להמשיך לבחור - האם אתם בדת הזו או האחרת, האם אתם משתייכים לקהילת ההמונים או לכנסיית המומחים. ורק מדי פעם, כשאיש אינו מתבונן, ואין אף כוכב מאיר בשמיים, העזו לשאול את עצמכם. האם אתם יודעים מהו הטוב שלשמו אתם מתפללים? האם באמת שמורה לכם זכות הבחירה? ואם אמנם הייתם אוחזים בה בשתי ידיים, האם הייתם בוחרים בכל הדרכים הידועות? האם יש בכם את מה שצריך כוכב אחד לבד? האם אתם מאמינים לעצמכם שאתם טוענים שאינכם דתיים? 

ידית השייכות

כבר שנים שאני נושא את האובססיה הזו. לא חושב שיש עוד הרבה אנשים שסובלים ממנה. מצד שני, אולי כי לא דיברתי על זה אף פעם עם אף אחד. מצד שלישי, מי אמר שאני סובל.

מגיל צעיר, אני בוהה בדלתות. זאת אומרת, לא בכל הדלתות, וגם לא כל הזמן. רק בדלתות מסויימות ברגע מסויים, בדיוק בשנייה בה מישהו צועד לעברן ומושיט ידו בטבעיות אל עבר הידית. אני צופה במהלך הזה כמהופנט, בוחן כל מתיחת שריר והטיית כתף, סוקר בקפדנות הבעות פנים ותנועות חדות. זו לא סקרנות כללית, לא שיש בה דבר מה פסול. זהו מחקר ממוקד מטרה. אני מנהל מחקר מדוקדק אחר הנסיבות בהן יפנה האדם את ראשו, יבדוק האם אחרים מזדנבים בעקבותיו, ויותיר עבורם את הדלת פתוחה לרווחה. אני חוקר זוגיות שבין דלת לאיש, בין איש לאנשים, בין שומרי סף וחוצי חומות, בין פתיחות לסגירות.

יש הסבורים בטעות כי למחקר מסוג זה שני ממצאים אפשריים: האדיבים והאדישים. למרבה הפלא, המגוון עשיר בהרבה. יש הבוחרים באדיבות רק בעיתות נוחות, וביחס קר וסגור בשעות לחץ ומצוקה. יש שיאחזו בדלת רק עבור אנשים שהם מכירים. יש שיבחנו את מרחקו של הזר אל הסף ויקבלו החלטה מושכלת ומדודה. גם בין האדישים קיימים סוגים וגוונים. כך למשל, יש את אלה שיבקשו לטשטש את התנהגותם בהיסח הדעת, בטעות. ויש, הבטוחים בעצמם, שיחלפו את הדלת במהירות, ויותירו אותה להיטרק בפני האחרים. כאילו מבקשים הם לחנך בטריקה את האיטיים, להטיח בפניהם של המאחרים את המציאות הכואבת.

המחקר הזה, הוא הרי אינו רק תיאורטי. אני לומד ממנו הרבה עליו, ועליה, ועליהם ועליי. שואל את עצמי תכופות: האם אתה מכיר את זה שחלף כך במופגן ולא אחז בדלת? האם זיהית התנהגות שכזו מצידו באירועים אחרים? והיא? האם התעלמותה מהסביבה היא ביטוי לבטחון מופרז או רגשי נחיתות? והמקום בו אתה נמצא? האם יש בו יותר ממתינים אדיבים או אדישים חפוזים? ועוברי האורח, האם הם מוקירים תודה? האם המחווה נתפשת בעיניהם כראויה? כנדירה? והאם אדם האוחז בדלת עבור אחר מתחיל שרשרת מעשים טובים שתוביל גם אחרים להירתם? ומה בכלל נכון לעשות? האם יכולה להיות הצדקה מוסרית לנטישת הדלת? אולי הציפייה העקרונית והערכית הזו - טעות בבסיסה?

ועוד אני מוסיף ומקשה: האם צודק אתה בהנחה המובלעת שלך, שעניין הדלת כולו הוא מטאפורה לחיינו? על החשיבות במבט המופנה לאחור לעבר האיטיים. על הסבלנות הנדרשת מאלה המגיעים ראשונים אל הדלת, על הציפייה כי יתרמו מעט מזמנם למען אלמונים הזקוקים ליד מושטת. על האמונה, שמספיקים בודדים סבלניים ואדיבים כדי לשנות הכל. שערכים לא צומחים בספרים, בהרצאות, בחוקות ובמשפטים. הם מתחילים שם, במעשה הקטן, בסף שבין מה שמצופה למה שראוי.

ועוד שאלה מנקרת בי. מדוע הדבר טורד אותי כל כך? האם זו נטייה עקשנית להוכיח את הזולת? או שמא כמיהה לחיוך הוקרה מצד עובר אורח המבקש להודות על המחווה במבטו? או אולי תקווה נאיבית להבקיע חלון של שינוי דרך פתח הדלת? 

ואולי התשובה פשוטה, קטנה, אישית. אולי אני מתעקש לעשות את מה שחונכתי. כפי שלימדו אותי הוריי, מחנכיי, חבריי, אהוביי. ובכך מבקש אני להמשיך, לסלול עוד מקטע בטור ארוך של מאמינים, שקידשו את חשיבות המבט המופנה לאחור. שעבורם נימוס נתן כבוד והחזיר אהבה. שלהם הנתנה וסבלנות לא מרחיקים מהמטרה. להפך, הם מחדדים ומבארים אותה. שבהם קוננה האמונה ששינויים אדירים יכולים להתחיל בין אדם לחברו. שניסים מופלאים מתחוללים כשאתה עושה למען אחר, והוא למענך. 

כן, עכשיו אני מבין. כבר שנים אני מסתכל על הדלתות ומחפש אותה. את ידית השייכות. וכשאני אוחז בה ומפנה את המבט, אני מרגיש חלק מקהילה של אנשים טובים שמפיצים תקווה. אני מממש את הערכים והתקוות שניטעו בי. אני עושה בלא תמורה, מאמין ללא סיבה, אוהב ללא תנאי, נותן כי אני שייך.