הרי הזהירו אותנו תמיד שלא פשוט להיות הורים. שלמרות שזה נראה קוסם וממלא, ולמרות ששכנעו אותנו שזה נחוץ ונכון, זה בעצם מתיש ומאתגר. הנחמה, כך מספרים, מגיעה בהמשך. כשהם מתבגרים, מתעצבים. מתנתקים מההרגלים הילדותיים ומתגבשים כבוגרים. אז מבשילים הפירות, אז צומחות ההצדקות, מלבלבים פרחי ההשקעה.
אבל איש לא הציג זאת לתשוקה. סרבנית ומפונקת, ניערה בהפגנתיות את הציפיות להתבגר. אני לא כמו כולם, הבהירה. אתה גם לא רוצה שאהיה. אם אהיה דומה לאחרים, לא תמצא בי עניין, לא תתייחס אליי ברצינות, לא תחפש אותי בקנאות כמו פעם, לא תאהב אותי עד התמכרות, עד דמעות, עד עולם.
וכך שכנעה אותנו שאין בכוונתה להתבגר, והדגישה שלא תנטוש את שגעונותיה. מעת שנולדה לא שינתה הרגליה. כשהייתה רעבה, הגיבה בזעם ועצב. כשהייתה משועממת, החלה לנוע בחוסר נוחות, לזחול בחוסר שקט. כשרצתה ללכת למקום אחר, התעלמה מכל ההסברים וכל התירוצים וכל הנימוקים. כשהתקררה, דרשה שנמצא מרפא, שנבריא אותה במהירות, שלא ניתן לנגיף להתפשט.
והיא אינה מרפה ולעולם אינה נכונה לוותר. והיא מסרבת ללכת לישון מוקדם וראשונה לזרוח עם שחר. והיא מייסרת ואכזרית, והיא עקשנית ונחושה. וזעקותיה חזקות במיוחד בהיעדרה, בחסרונה, צורבות במיוחד דמעות דמדומיה.
אך ברגעי החסד הקצרים בהם תשלח בך חיוך קטן, איתות מדוייק של סיפוק ארעי, אתה תיזכר ותבין. אתה תפנים ומתמכר. אתה תשלים ותפנים. אתה תדע. לא מספיק לנסות. לא מספיק להאמין. אתה חייב להתאהב מחדש. שוב ושוב ושוב. לחזור אל רגע ההולדת עת ראית אותה לראשונה עטופה בשמיכה, נבראת עבורך. עת קראת לה בשמה והיא הביטה בך והשביעה אותך להיות שם עבורה, להיות שם עבורך.
