תחנה

היא עומדת בתחנה הזו כבר זמן מה. כבר הפסיקה למדוד, כבר הספיקה השמש להשיגה, כבר אינה צעירה, כבר בשלה העת. עיניה ממוקדות באופק, תרות אחר שינוי שיגיח. לא יודעת כמה זמן היא עומדת כאן, איננה זוכרת מתי הגיעה, לא בטוחה לאן בדיוק היא נוסעת, גם לא בערך. לפעמים שוכחת איפה היא, ולמה. עומדת בתחנה כבר זמן מה, עד שלא ניתן עוד להפריד בינה, לבין התחנה, לבין ההמתנה. 

איש אינו חולף לידה למעט הזמן, ואותו לא תוכל לשאול. לא יענה לה, גם לא תספיק. הוא חומק מהר, עובר אורח, בא לרגע, רץ ואינו חוזר. לרגעים עוברת דרכה תקווה ארוכה, כמו רכבת משא כבד, שמישהו יגיע. ברגעים אחרים היא ממתינה על הרציף, מתגעגעת למישהו שטרם עבר. לכל אלה היא מנופפת בשקט, לשווא, לאופק, שותקת. לוחשת בה העייפות והיא אילמת לה. לוחש בה הויתור והיא עיוורת לו. 

כמו לנחם עצמה אומרת בשקט: יגיע בסוף. דבר לא ישכנע אותה אחרת, המבט נטוע באופק, שולח קרני ציפייה. אומרת בשקט: ההמתנה תסתיים. כל סיפור דרך הרי חייב שיסלל לו פתח מוצא, נקודה שתצדיק את מהות הקו. היא אומרת: זו רק תחנה, והיו כמותה ועוד תהיינה, ועוד רגע תושט יד ותוליך אותה אל המאספת, ושם תיעטף ברחמים ובניחומים, והתנועה תצמיח בה שקט.

וכשהחשיך בשקיעה, העניקה חמק ספק לפזר בה קולות: אולי לא עובר פה הקו יותר. אולי הגיעה בטעות אל שממת מרחב, בה לא נבראות צורות חדשות ואין הישרים בוחנים זוויות חדשות להתלכד בהן. לא, אולי לנקודה שלה לא יימצא מזור, אולי לא יתקיים המפגש, כשם שהיא חושדת, כשם שהיא חוששת, בעודה ממתינה כבר זמן מה. 

..ובכל זאת אינה נוטשת, אינה ניגשת. ידיה נתמכות עמודי התחנה, והיא איתנה בהמתנתה. כבר זמן מה. עיניה באופק, נעצמות לפרקים. הרי אם יעבור כאן קו, בוודאי יעצור כאן, יקח אותה עימו. לא, אין זו העת לנוע עכשיו, אין זו העת. מוטב תוסיף להמתין, זה רק שאלה של זמן. עוד קצת, עוד כמה רגעים. היא תיוותר כאן, היא תהיה כאן, בתחנה. 

מרדף

פעם, כך מספרת אמי, רדפה אחריה ברחוב המורה לתנ"ך. האיצה צעדיה וקראה לה מקצה רחוב (לא ידעה שמה, ונאלצה להסתפק בתואר הכללי 'אמא של'). וכשהשיגה אותה נעמדה, הציגה עצמה בקצרה, ומיהרה להסביר לה את פשר העניין. הבן שלך, הוא ענה בכיתה תשובה כזו יפה, כזו מדוייקת, שהייתי חייבת לשתף אותך. הוא קלע לדעת פרשנים גדולים, והביע דעות שהיו הפוכות ליתר התלמידים. ואז פירטה בהתלהבות את הפסוק המדובר, והפרשנים והתשובות הנכונות.

בפירוט רב שמעתי על המרדף. היכן התקיים, ומתי, וכיצד קראה מקצה הרחוב, ואיך סיפרה בחיוך נלהב ועיניים כנות. לילד קטן, וגם לגדול, הסיפור המקראי הזה חשוב.

כי לפעמים אני מדמיין עצמי מצטרף למרדף, אחר החקירה הסבלנית והפרשנות המדוייקת, המבט הנרגש השמור ללידת רעיון, תחושת הסיפוק הנבראת בלמידה. זהו המרדף היחיד בעולם שעונג להשתתף בו, והמצויים בסחרורו אינם חושקים בסיומו. המרדף היחיד שנשלח לכל כיוון ומסתיים לרוב בנקודת המוצא, המשנה פניה.

אינספור מרדפים אחרים באו ורדפו, ואף אחד מהם לא מילא את מקומו. רודפי התענוגות, הכבוד והממון לעולם לא יבינו. לא יתרגשו ממרדף קטן של מורה אחת לתנ"ך לפני הרבה שנים, שלימד שיעור חשוב ונצחי.

רוח

קהל רב התאסף בציפייה לשמוע את הדברים. התכנסו זמן מראש, לשמור לעצמם מושב קדמי, נקודת תצפית נוחה להאזין לדברים. אחרי הכל, לא בכל יום מזדמן לקהל להיחשף לדבריו החשובים של הסופר המפורסם. והערב במיוחד, כך הבטיחה ההזמנה, יעסוק הסופר באופן חריג בשיטות ובתהליכים שהוא עובר במהלך תהליך הכתיבה. לראשונה ישמעו האנשים על אודות רזי אחורי הקלעים, המתכון המדוייק שבסיום רקיחתו נבראות יצירות המופת המהוללות. מי יודע, אולי מפגישה זו ייצא מי מהאורחים עם המתכון או קמצוץ ההשראה הנחוצים לספר ביכוריו? אולי ראשיתן של הצלחות מפתיעות ושינויי גורל טמונה במילות הערב.

את השיחה החליטו המארגנים לקיים על גג אחד הבניינים. החלטה שהצטיירה באותם הרגעים טבעית ואף מתבקשת. עת הגיע הסופר בבגדיו המהודרים ומשקפיו השובבות, עמד נוף המגדלים מאחוריו כתפאורה מתבקשת. הרי ברור שהערב תעסוק השיחה בעניינים המצויים מעל שגרת הקרקע. השפה אותה נשמע איננה שפת רחוב, אלא ניב של גגות. אנו נטפס בסולם המטאפורות אל שיאי גורדי שחקים, ומן הפסגה נבחן כבני תרבות את המתרחש מטה, נתעד במכחול מושחז את התרחשויות ההמון ונבנה מהן מגדלים של סיפורים חדשים.

רק דבר אחד לא לקחו בחשבון - צינת ראשית הקיץ. רק נתיישב לו הסופר המפורסם על כס הכבוד שהוכן לו במרכז הרחבה, כבר החל משב ראשון ללטף פניהם של הנוכחים הנרגשים. ומזה הרגע החל הדואט המתוח שבין שנינות הסופר לצינת הלילה.

וככל שרצו האנשים לעטוף עצמם בסיפורים מרתקים נוספים שסיפק הסופר, כך גברה תשוקתם לעטוף עצמם בשכבה נוספת שתגן על העור החשוף. וככל שהתמלאו חרטה על כל הספרים והשירים שטרם הכירו, כך נתמלאו חרטה על המעיל והסוודר שבחרו להשאיר מאחור. ובעוד הוא מדבר על התרגשות מהמילה הכתובה, רעידתם נבעה בעיקר מהסופה הקרבה, הוא על חדוות היצירה והם על מצוקת הבשר, הוא על פלאי הרים נשגבים, והם בקללת גגות חשופים. במקום לעטות מעיל, עטו על עצמם תפקיד מאזינים נאמנים המתעלמים מגחמת הרוחות. וברגע בו דיבר על חובת האומן לחשוף עצמו בפני זולתו, נרעדו שוב מהחלטתם לחשוף עצמם בפני זולתם ובפני הקור הגובר, שכבר הפסיק מזמן לספור את הסופר.

ובכל זאת, חרף האתגר הגובר והסבל המתמשך, איש מהאורחים לא קם ממקומו. איש לא ביקש לעזוב, לנטוש בבושת פנים ולהודות בחולשתו. הרי לא ראוי לו לאדם להתקפל למול הרוח, ואיש לא יעז להעדיף את טובת הבשר על תענוגות הנפש, ובוודאי כך למול עיניים בוחנות ולמדות. התרבות, היא הרי תעצומת הנפש לה אנו זקוקים, בערתה תחמם אותנו, תניע בנו מחשבה נגד הקפאון שבחוץ. לא, איש לא התיר לעצמו להכנע באותו הערב, אף אחד לא העז להודות בסדיקת נחישותו מול נזקי הסערה. בני תרבות אינם נסוגים למול פגעי אקלים. הם יכולים להם, הם יביסו אותם בלהט התרבות והתבונה. גם אם קטעים מנושאי ההרצאה כבר התפוגגו במשב הגובר. גם אם חלק מהנקודות החשובות שביקש להדגיש הסופר חלפו עם הרוח, נכתשו תחת שיניים נוקשות.

ובעוד נאבקת הרוח מכאן עם הרוח משם, סיים הסופר את דבריו ופנה לשאלות הקהל. רק מעטות היו שם. רבים מיהרו לנצל את ההזדמנות ולהמלט פנימה, אל מקום חמים יותר. אל מקום בו יוכלו הדברים להדהד בנעימות, לשקוע בחמימות. כי רוח, ככה אמרו בוודאי לעצמם בצאתם, אי אפשר בכוח. רוח צריכה להיות נעימה ומהנה, לא מענה. בפעם הבאה, יביאו משהו חם. ואולי, פשוט יישארו בבית ויקראו בלי הסברים. במקום הנוח והמוכר והחמים שהם קוראים לו בית. במקום בו הרוח היא טבעית באמת, ולא מייצרת מלחמות, ואתגרים ועינויים. סתם כך, כפי שהם באמת. במקום בו נעים לה הרוח לשכון לבטח. לא על איזה גג קפוא, לא באיזה אירוע ממושך. לא, לכל הרוחות, בפעם הבאה יישארו בבית, ימצאו שם מזור לתאוותם הנאורה.

התנשפות

המאמץ נעשה קשה יותר ככל שנמשך הטיפוס. הצעדים הפכו כבדים יותר, הקצב הואט. היו שביקשו לוותר, לחזור אל צעדיהם. מעטים המשיכו, חדורי אמונה ויצר הרפתקנות, נאחזים בסלעים שבצד הדרך, מפלסים דרכם בעשביה העקשנית. הם מיעטו להביט לאחור כדי לא לחשוב על הדרך שעברו עד כה. הם התקשו לזהות את נקודת הסיום בשל הערפל הסמיך. לעיתים עברו בשדות קוצים עיקשים, לא פעם דילגו במאמץ רב מעל בורות. את הדממה הפרה רק ההתנשפות הבלתי פוסקת, התנשפות של מאמץ, של קושי, כאב.

הם הפסיקו לשאול מתי מגיעים. ידעו שהשאלה, גם התשובה, לא תתקבל. רק המשיכו כל אחד בקצבו, קצב הלב והרגליים. ברגע מסויים, כשחלפו ליד עוד תהום עמוקה בקצה צוק מאיים, עצר אחד מהם והביט במדריך. "תגיד, למה בעצם אנחנו כל כך מתנשפים כאן?". המדריך נעצר והסתובב. "אתה לא יודע את התשובה?", שאל. "טוב, אני מניח שזה בגלל דלילות האוויר, לא? יש כאן פחות חמצן או משהו, קרוב לפסגה". "להפך", המדריך עונה לו, "יש כאן אוויר פסגות מצויין. מהסוג שרק מעטים מסוגלים להנות ממנו, שהרבה מעוניינים בו ומעטים מעזים". "אז למה? למה כל כך קשה לנו לנשום. מה חסר פה?".

"האמת", הוא מסביר לו, "שיש רמת גובה מסויימת, לקראת סוף ההר, שבו אנחנו עוברים לשכבה חדשה של אוויר, שכבה שנמצאת רק למעלה. וכאן, קרוב לפסגה, ברור שתרגיש במחסור". "מחסור? בחמצן?". "לא, בציניות. ברגע שעוברים גובה מסויים, הציניות לא יכולה לשרוד. היא פשוט מתמוגגת, היא כבדה מדי ושוקעת. האוויר כאן נקי מאוד, הוא פולט את חלקיקי הציניות מתוכו ומשליך אותם למטה. הוא שומר על עצמו צונן, מעודן, אמיתי. האוויר הדחוס למטה מזוהם בפעילות היומיומית שלנו. אי אפשר כבר להגן עליו, והוא ספוג בזיעה של חרדות, בהבלי פה מיותרים, בכזבים. כל אלה מייצרים שכבות לחות ומעיקות של ציניות. אבל כשמגיעים למעלה, הן פשוט לא שורדות כאן. הן שוקעות, ומשקיעות איתן את כל מי שלא מסוגל להמשיך בטיפוס. לכן לא כולם שורדים כאן, לא כולם מסוגלים לוותר על זה. אתם מתנשפים כי קשה לכם להתנתק, אתם עוברים את השלב הזה, את הנקודה הקריטית הזו, שבה אתם נדרשים להסתגל לגבהים האלה".

"וככה זה יימשך עד הסוף? נמשיך להתנשף עד הפסגה?"

"לא, ממש לא. מי מכם שימשיך להתנשף לא יגיע לעולם לפסגה. במקרה הטוב יבחין בה מרחוק כשהערפל יתפזר. אבל חלקכם, רק מי שבאמת יתמיד וירצה בכך, יוכל לחזור לנשימה רגילה לקראת הפסגה. איפשהוא בנקודה מסויימת השאיפות ממלאות אותך בכזו רוח, שהציניות מתאדה מהעור שלך, ונעלמת כלא הייתה. בנקודה הזו ההתנשפות הזו פוסקת, המאמץ ממשיך אבל נעשה כדאי יותר, מובן יותר, ומשם הטיפוס הופך הרבה יותר קל. אתה תראה, הסביבה שם הופכת להיות מאוד טבעית".

"יהיה שם איפה לעצור? יש שם מגורים?"

"לא. אין מגורים בפסגה, אין בתים. אף אחד לא מקים שם משכן של קבע, כי אנשים מאוד אוהבים לרדת ולחזור מדי פעם. זה עוזר להם להעריך את האוויר הטוב למעלה. אבל לפחות הם מפסיקים להתנשף. הנשימה, העמוקה לריאות, המרגיעה והממלאת הזו, נעשית להם טבעית".

והוא צדק. מה שהיה צריך לשקוע שקע, ומה שנסק לא אכזב. וזו האמת. יותר מהטיול שלא התרחש. יותר מהמדריך שלא היה. מההתנשפות שלא פסקה.