נהג מונית

"לא אישה ולא ילדים", הוא אומר לי. לא רואה אותם בכלל. הנסיעה הראשונה שלו בארבע בבוקר, בשדה התעופה. אותי פגש כמה שעות אחר כך. אחריי עוד נסיעה אחת ואז ילך לנוח כמה שעות. בשלוש יתעורר ויחזור לכביש. עד חצות. הוא בקושי בבית, רוב הזמן בעבודה. " צריך לעבוד קשה מאוד בשביל 300 שקל ביום", הוא אומר. לכן הוא אף פעם לא קונה סנדביץ' בחוץ, הוא מתאפק. היה שבוע אחד שהוא לא נהג כי לא היה לו לדלק. הוא משלם לדלק רק במזומן, האשראי גובה עמלה.

פעם הוא עבד פחות. עכשיו החברה הורידה מחירים. הוא ישן פחות.

הוא לא מתגעגע לעבודות הקודמות שלו. כשנהג במשאית הגב התחיל לכאוב. כשעבד במפעל גבינות, הוא כמעט השתגע. ישב שעות ליד קו הייצור, הפך להיות חלק מהמכאניקה, רובוט. יום אחד התחיל לשים לב שכל הימים נראים בדיוק אותו דבר. הוא ידע בדיוק איך יישמעו השיחות עם הבחור שישב לידו, איזו בדיחה יספר, מתי יתעטש. הוא לא יכול היה לשאת את זה יותר. באותה תקופה התחיל לשתות.

אבל הוא לא מקטר. ממש לא. הוא אוהב את מקום העבודה שלו. הוא נהנה מהגיוון, מהשינוי, מהדינאמיות. "אני בחוץ", הוא מסביר, "אני כל היום בחוץ". ואני לא צריך לשאול אותו למה הוא מתכוון. אני מרגיש את זה בקול שלו, ובעיניים.

יש לו שם, לבן האדם הזה, יש לו שם. אבל זה לא משנה איך קוראים לו. לצורך העניין, נסו לתת לו את השם שלכם. תראו אם זה מסתדר לכם. תראו אם זה מסתדר.

ניגש אל השולחן

הוא ניגש אל השולחן והביט בו ממושכות, בעיניים סגורות. אז החל במלאכת הסידור והארגון. ביקש להרגיע מצפונו בערימות מסודרות של נייר, להסדיר נשימותיו בקיבוץ הספרים במדפים. הכפיף מחברותיו ודאגותיו לקווים ישרים, מאוגדים על פי גודל וצבע. ביד מעצב וידא ואישש שכל חלקיק נושר ימצא מקומו, שהמשטח ייראה פנוי, ענייני ורציני. הבטיח בהקפדה יתרה שכל הנושאים, הפתוחים והסגורים, הבוערים והשקטים, יונחו במקומם ויניחו למקומו. השיב את הפריטים נכונה, אז מירק את הקצוות והבריק. כמה שהבריק אותו היום, וחבל שאין איש בנמצא להתרשם. אף נפש חיה לא הגיעה להתפעל, גם שלו נעדרה.

אחר כך ניגש שנית אל השולחן והפעם סקר מידותיו. חתר להעריך את אורך עמידתו, את רוחב יריעתו, את עומק מימדיו. וכשלא השתכנע כי טובות המידות החל לשוטט ולבחון שולחנות אחרים לשפוט טיב מעמדו. וכשלא מצא שולחנות השווה לכסאות. וביום אחד, השווה לתפוחים. או לאגסים, כבר אינו בטוח בדבר. רק ההשוואה שבתה את ליבו, שיוותה לו שווי. והוא המשיך נמרצות בבחינה המדוקדקת נמרץ למצוא תשובה למחקרו. אך המחקר נמשך וממצא לא בא. גם לא מצלצל.

ובעודו רוחק משולחנו ההדור באחד מימי המרדף העזה עין שובבה לפזול אל המגירה. והוא מיהר להשיבה אל המבט הסוקר, וניסה להתעלם. שהרי כבר השלים שאת זו המגירה לא ייפתח. לא בכדי נעל והשליך המפתח, נשבע שלא יתפתה. לא יסיח להט החיפוש בעבור קשקושים שאופסנו בעיתות חולשה במגירה שיצאה מנתיבי מסלולה, ממסלולו. לא, את הציורים האוויליים ושורות השירה יותיר חבויים. את גנזך התכניות יותיר בערפילים. אין לו פנאי לכך היום, גם לא יהיה. הרי הוא כל כך קרוב לפתרון. על סיפו של גילוי חשוב, תובנה מכרעת הממתינה אי שם. אין זה הזמן לפתוח מגירות נושנות נעולות נחבאות. אין זה הזמן. אסור שיגיע.

האחרים

היינו מוכנים להתפשר ולהסתפק בחיים של אחרים. שנדמו זוהרים יותר, מפתים ומוצלחים. מוכנים ניצבנו, להחליף ברגע, בעסקת בזק, בלי לשאול שאלות ולהתמקח. כי הרי ההוכחות ניתנו, החיוכים מסרו עדותם, והנופים אינם משקרים, והעסקה תשרת בוודאי את צו הלב וכמיהת העיניים.

ומשגמרה בליבנו ההחלטה ונתבצרה הציפיה לא נותרה אלא ההמתנה. עד להשלמת הסיכום, עד מימוש השאיפה, הגשמת החלום.

וככל שהתמהמהו האחרים להגיע, כך מאסנו בקיימים ודחינו מעלינו את תבניותיה המשמימות של השגרה המוכרת. והיינו ישובים בדריכות של חדר לידה בהמתנה מתוחה לבואם של חיים חדשים, לכניסת משב חדש של אוויר מתקתק שיפזר את חמיצות הטעמים המוכרים.

ובעוד ההמתנה נמשכת דפיקה בדלת, וההתרגשות בשיאה. אך איש אינו מצוי בסף, והמפתן לועג להשפלת המבט. דפיקה נוספת קוראת אותנו לחלון. התריסים נפקחים, הזגוגית נפערת. אוויר ואור רודפים דרכם פנימה, ממלאים, משביעים. ממרחקי הגבעות נשלחו. מחורשות העמקים. משכיחים את שכל כך ביקש בצדק להישכח.

אחר כך עוד דפיקה, ואין מענה. איש אינו בבית. איש אינו ממתין עוד.

בשבחי המושמצת

זה כמו אז, בטיול הרגלי הקצר הזה. כלומר, שהיה אמור להיות קצר ופשוט ובעצם לא ידענו בדיוק כמה זמן יימשך. ובכל פעם שחשבנו שהנה צפוי השביל לפגוש בנקודת היעד, חלפנו על פני עוד פיתול ומדרון. ואז גם התחיל הגשם, שהיה רגיש וצנוע עבורינו. והאוויר היה טוב, והתפוחים היו אדומים מאוד. והמשכנו ללכת.

יכולנו אולי לבדוק טוב יותר כמה זמן זה אמור לקחת, או להצטייד במפה, או לתכנן טוב יותר את נקודת ההתחלה. אבל בחורשה ההיא לא הייתה קליטה, והמיסוך הענני מסביבה ניסה נואשות לפורר גם את שדות המודעות והדאגה, שנפלטו החוצה אחרי נשימות עמוקות. ולרגעים התלבטנו אפילו לאן אנחנו בכלל הולכים, ואם נגיע, ואם אנחנו רוצים להגיע, ומתי. אבל המשכנו ללכת.

אני זוכר שהטרידה אותנו המחשבה שהילכנו שם לבד ולא פגשנו אף אחד בדרך. אולי זה מזג האוויר הזה, חשבנו, שמרחיק הרפתקנים אחרים. או שאולי השביל הזה אינו מאוד מוכר ולא נפוץ בקרב המקומיים. בשלב מסויים חצינו כביש ושאלנו שוטר אם אנחנו בכיוון הנכון. הוא לא הבין מה אנחנו שואלים ואנחנו לא הבנו מה הוא עונה. הוא הצביע קדימה, ספק מנחה וספק מרחיק. והמשכנו ללכת.

אחרי שלושה מפלים וארבעה גשרים, ובוץ וגדרות ודרכים ומדרגות, הבנו שזה כבר לא רחוק. אבל איך זה בכלל מרגיש להתקרב למקום שאינך יודע איך הוא נראה. איך זה מרגיש להגיע למקום שאתה לא יודע איך קוראים לו. איך בכלל נראית מפה שאין עליה שמות או גבולות, מה טיבו של מצפן כשכל הכיוונים אפשריים, במציאות שבה לאבד את הצפון אינה תמיד חסרון.

הגעגועים הרי אף פעם לא ליעד המושג, הם תמיד לטיול.

כמה השקענו בהשמצת חוסר הוודאות. הטחנו בה שהיא מרבצם של הסיכונים, שדרכיה הערפליות חלקלקות, וקל לאבד בהן אחיזה. שהיא נטולת הגדרות וריקה מיעדים. שאין בה התקדמות או הישגים. שהיא מפחידה ומאיימת כמו מפלצת תחת אפלת מיטתך, מאיימת לשלוח בך זרועות חנק אך לעולם אינה מתגלית. טורפת שנתך אך נחבאת בשעות האור, מגיחה ברגעי שתיקה בדמות צללים ארוכים.

אך כשאתה מביט בנעליך השרוכות היטב על הקרקע היציבה מדי הזו, אתה מתחרט מעט על זו שהשמצת. על שטעית להרחיק נשמתך ממנה פן תלכד בלהבת הספק, אל שהתמכרת לידיות המסותתות היטב בסלע. כי רק כשאתה נטוע עמוק בעדנית רוויית אור בחזית הבית, אתה מבין. רק אז זועק אליך הקול לשחרר רצועותיך ולצאת לטיול.