וכשיום אחד נתייצב מול רם הודו, ונזכה בהזדמנות הנשגבת להפנות שאלה אחת אל מעוזי תבונתו הנצחית, לא נהסס. נתעניין בפשר. נתהה לשם מה, נדרוש מדוע ועל שום מה יצר. ומאילו מניעים ברא את שברא, אותנו, ומאילו סיבות החליט שכך, והיתר מאז - היסטוריה.
והוא ישיר אלינו מבט מלא תוכחה, ואולי יחייך קלות, מתרצה מתעוזת יציריו, ויספר במילים מדוייקות:
"הייתה משוררת אחת, שכתבה שיר יפה. ובפתח השיר ניצבו שלוש מילים מדוייקות ויפות. שמצללן הצלול הקציב מקצב נכון. ומשמעותן השמיעה אמיתות נאמנות. וכל מי שנתקל בפתח השיר מיהר ונכנס בשעריו, והתבשם בפירות בתיו מרופדי החרוזים. ותהו כולם כיצד הצליחה המשוררת לבחור במילים המתאימות כל כך, לתאר בהברות ספורות אינספור מחשבות.
יום אחד החליטה להשיב ולהודות: התכוונתי לכתוב מילים אחרות. נפלה טעות. את הנעשה אין להשיב.
והפצירו בה: מדוע לא תיקנת?
השיבה: כי אהבתי את הטעות. התעלתה על המקור. כנראה שכך אמורים היו הדברים להיות". אמר, ושתק.
" ואתה?", נשאל שנית, "למה בראת"?
הביט בחופזה והשיב נמרצות: " בטעות. בלי כוונה. ככה יצא. סליחה". ופנה לבא בתור.
וידע בסתר לבו הנצחי כי בזה הרגע דבר מה נשבר ודבר מה נברא. בלי כוונה.
