מוטב להיות עייף

כמו באשלייה אופטית, ניתן היה לזהות עייפותו מכל זווית. בהליכתו השפופה, מדדה תחת כובד תלאות הדרך. בתנועה האיטית בה נטל משקפיו. בעיניו הכבויות למחצה. בחריצים העמוקים בלחייו שחרצו בו הזמן ובגידות עמיתיו. במבטו הספקן. בקולו החלוש והמבולבל, כמה רחוק מן המוכר בנאומיו, שהיטלטל בין עירנות לנמנום. בריח הבדידות שאחז בלבושו המחוייט. רק שאלותיו נותרו חדות. כמו נר הנאבק על להט שרידותו תחת אהיל מחוויר.

בהיתי בדמותו בסקרנות, תר אחר סוד הכוח להמשיך, מקום מסתורו של מכסה המנוע. כשכבר ביקשתי לוותר הבחנתי בחריצים העמוקים על ידיו. צלקות ארוכות ושקופות. הייתכן כי רק אני הבחנתי בהן או שמא היו יצירי דמיוני? כך או כך, לא ניתן היה לטעות בפשרן. הרי קראתי עליהן בספרים ושמעתי בהרצאות. הרי חלמתי עליהן בלילה. ועתה הזדמנות נדירה להציץ בהן מקרוב.

שריטות שנגרמו בידיו של מי שהפך בדפי ההיסטוריה. חתכי נייר ששרדו באצבעות מי שלא היסס להכתים בדמו את ספרי המציאות. שלא הסתפק בלקרוא את התמונה. שכתב.

וודאי צורבות הן הצלקות, מכאיבות. אך אין רחמים מעוררות הן. רק קנאה עזה.

המון אנשים עירניים ורעננים יש בעולם. וידיהם בריאות. אין חלקי בהם. מוטב להיות עייף.

אסופים ברשת

העולם שלנו מסודר מדי בתבניות היררכיות. כך היה משחר ההיסטוריה המאורגנת מדי, המסודרת מאוד בפרקים עוקבים. האחד הוא בנו של ההוא, והוא כפוף למעסיקו של הזה, ונתון למרותו של האחר. מבלי להתכוון לכך, נכבלו זהויותנו בשלשלאות מעמד נוקשות החורצות גורלות בקווי תיל מגדירים. כל אחד משובץ במקומו הראוי.

אבל אולי, יש דרך אחרת להסתכל עלינו. אולי כל אחד מאיתנו אינו אלא דמות בסיפור של מישהו אחר. שחקן, ראשי או מוביל, באחד המחזות המתנהלים במקביל במציאות סביבנו. כה מוכשרים אנחנו, עד כי אנו ממלאים תפקידים מקבילים באינספור הצגות, כמעט מבלי להתבלבל.

אפשר שאביר חלומותייך הוא מקור הכאב בסיפור שלי. שחברי הקרוב הוא מושא געגועיך. שהמלאך המרחף מעלייך דוקר בקלשון לשונו בסיפור אחר. ששני אנשים כל כך חסרים אחד לשני, רק משום שאינם חולקים את אותו הסיפור. אין מחזות זהים, ולרוב אינם דומים. ככה זה כשהמחזאי הוא גם השחקן הראשי. לא תמיד ברור מי מביים. אפילו אלוהים לא יודע, והוא הרי רק התאורן שתפקידו לשמור עלינו את הזרקור ביציבות, בין המערכות, עד שייסגר המסך.

והיכן אנחנו בתוך רשת הסיפורים האינסופית הזו? קורי עכביש המחברים את כל ישויות העולם בסבך דמויות ותפאורות מתחלפות בערבוביה דוחקת-הרמוניה. מי יגלה לנו את תפקידנו האמיתי?

קראתי פעם במאמר, שמיתוסים הם סיפורים מתגלגלים שמשנים צבעם בין תקופות ותרבויות. ושהדרך היחידה להבין ולמצות מיתוס היא להכיל את סך גרסאותיו. רק כך הופכת התמונה לשלמה, ההכרה לבהירה.

אז אולי אנחנו לא באמת דיירים במגדל מעמדות. אולי אנו בכלל אסופת סיפורים הצפים ברשת. פרקים וזוויות מתחלפים של מהות מורכבת אחת. כדי להכיר אותנו באמת צריך להיחשף לכל הסיפורים בעת ובעונה אחת. כמה טראגית ההבנה שאיש מלבדנו לא ישיג זאת לעולם. כמה מסקרנת ומרגיעה היא.

מיותרים

"אתה בטח מזהה אותי כראש המועצה הדתית של בנימינה", הוא אומר בבטחון. "אבל אתה בטח לא זוכר או שבכלל לא ידעת שאני גם אחראי פה על תחום הקבורה. אף אחד לא יעשה בשטח שלי מה שהוא רוצה. בגלל זה עשיתי מה שעשיתי בלוויה. אתה מבין, הרב התחיל לדבר יותר מדי, התבלבל קצת, אז מיד עשיתי לו סימן קטן עם היד, ככה, ככה כמו שאני מראה לך, וסיננתי לו בשקט באוזן - שתוק. והוא שמע טוב טוב. ואחר כך באמת זה התנהל כמו שאני רציתי, והיה מכובד. לא, אין צורך להגיד תודה. וגם בתחום ההפקה יש לי ניסיון, ניסיון גדול. אני, כמו שאתה רואה אותי, הייתי המפיק של הכליזמר בצפת. את כל ההופעות אני הרבצתי שם. עכשיו פעם, הגיע אלינו מריל רזניק, הכנר המפורסם. מקום ראשון בעולם. עכשיו הוא, כמו שאתה יודע, וירטואוז, אבל מה, מופרע לגמרי. פעם אחת הוא הופיע, והיה חם כי קיץ, ולא הסכים לרדת מהבמה. ואני אומר לו, מריל נגמר. וזה כנר-כנר, לא כל אחד. אתה יודע כמה כסף הוא לוקח? אבל זה, השתגע לגמרי, לא מפסיק לנגן. הלכתי, ניתקתי לו את החשמל. לא הייתה ברירה, ירד. ככה אני עושה, בדרך כלל. בשכל. אתה עוד תכיר אותי"

<<--*->>

"של מי הכלב הזה???", הוא נכנס בנביחה מצמררת לבית הקפה. "של מי הוא???", חזר פעם נוספת כדי לוודא שיש לו את תשומת הלב וקוצר הסבלנות של כולם. "זה הכלב שלך?? שלך?? את עכשיו הולכת וקושרת אותו ושמה לו מחסום את שומעת? אבל עכשיו! הכלב שלך עכשיו בא והתנפל על הכלב שלי! והוא לא עשה לו כלום! אתה אל תגיד לי להירגע! אתה אל תגיד לי לשתוק! מי אתה בכלל? מי אתה? אתה ראית מה הוא עשה לכלב שלי? אתה ראית? פעם הבאה, פעם הבאה שזה קורה אני אומר לך שאני אתקשר למשטרה והם ירדימו לך את הכלב את שומעת! הם ירדימו אותי. את אל תגידי לי להירגע!". ועתה ברור לכל כי לא רק הכלב יצא מכלל שליטה וזקוק לריסון.

- "הוא צודק", היא אומרת לעצמה, לוגמת קפה, וממשיכה לעבוד על המחשב. "קצת משוגע, אבל מאוד צודק".

<<--*->>

רק לפני כמה רגעים הייתה מעורבת בסכסוך משל עצמה.

- "סליחה, אדוני? סליחה? פשוט, העשן שלך עף בדיוק אליי. חשבתי שאולי אם לא אכפת לך..."

- "אממממ, מה אני אעשה? דברי עם הרוח או משהו".

- כן, צודק. אני אדבר. תודה

<<--*->>

מיותרים, מיותרים הם כותבי המערכונים. שכך משקיעים מיטב דמיונם וכשרונם. מוטב שיתעדו.

כזה אני רוצה

"המקום שלא הייתי בו, לא אהיה בו. המקום שהייתי בו, כאלו לא הייתי. נדים בני אדם הרחק מן המקומות, אשר בהם נולדו והרחק מן המלים שנאמרו במו פיהם, ולא עוד בתוך ההבטחות, אשר הבטחו" עמיחי

אדם מביט עמוקות בתמונה, מצליף אצבעו במשטח ופוסק: "כזה אני רוצה". ומתכוון לאמר כך רציתי כל חיי ולכן משוגרות שאיפותיי הכמוסות, ובזו התמונה נאגרים כמוסות ליבי. ובלי משים, רושם הוא לזכותו הישג של ממש, וראוי הוא לתהילה וקנאה מעיני כל, על שסיכם בזה המשפט הקצר.

כי לא ביקש לאמר כי כזה הוא צריך או לכך הוא נדרש. ונמנע מלקבוע כי כך המצב או לשם הובילוהו החיים כנתון בכבלים על עגלות בקר בדרך אפר. רק צייר במכחול ידיו את היעד והגדירו במדוייק. הצליח לאתר בליבו את מטמון יצריו ולבחור מבין שלל הדלתות והדרכים את זו שתובילוהו אל נחלת האושר. ונמנע מלשקוע בפיתויי אין קץ ולטבוע באוקיינוס האפשרויות. לא התמהמה במחול הוויתורים העצמיים. לא הטיל עול הבחירה על עמיתיו, לא וויתר על זכויותיו. כך סתם, בשלוש מילים, חיבר פסוק של אמונה ותקווה על קלף מנצח, והכריז כי מצא את יעדו. עתה יוכל המסלול להתחיל בחישוביו. יארך ככל שיארך המסע.

מילונים סדורים על המדף. חלקם חיוורים במבוכתם, ואחדים סמוקים אדמדמים בכלימה. מותשים לעייפה, עמוסי מונחים, כשלו בתפקידם. אף לא אחד מהם הצליח להגדיר בפשטות מדוייקת כל כך את הרגע המזוקק בו הישיר האדם מבט אל גורלו. רגע פלאי של נחישות בלתי מתפשרת, שיחת נפש אינטימית ופתוחה של איש עם עצמו. זה הרגע לשמו אנו נולדים, ובהיעדרו מתים עוד בחיינו. מפת האוצר החשובה לעיתים מן התיבה המיוחלת. רגע של אמת. כזה אני רוצה.