אי שם, מתחת לכפות רגלינו החשופות, מתחת לעשב הפראי, והנחות היסוד, והאמונות הטפלות (והתפלות), ומושגי הקיום ותפישות העולם, מונח קו ישר. והוא רציף וברור ומוצק ובלתי שביר. וחזק דיו כדי לשאת על גבו הדק את כל השכבות שנערמו לאורך שנות התבונה האנושית. והוא נמתח מן הקצה האחד של היקום אל הקצה השני. וכה מהודק הוא לקרקע עד שאין להרימו ואין להופכו ואין לסובבו. כמו חץ בדרכו למטרה, מונח הוא אך ורק לכיוון אחד, מורה את הדרך בעיקשות קווית טיפוסית. ואף על פי כן, צנוע הוא בפשטות מהותו. על דפנותיו נכתב משפט קצר, אחד ויחיד, המבאר תכליתו: דבר מוביל לדבר. וזהו קו הסיבתיות הטבוע בעומק השטח, בעומק קיומנו עלי אדמות, שאין בילתו. ובזכות קיומו אנו למדים ויודעים שלכל סיבה יש מסובב, ולכל תוצאה גורם. שכל פעולה החלה מרצון, וכל שינוי נובע מצעד. כך קובע הקו, והוא רציני ומובנה ונחוש. מנקודה אחת לשנייה, בלי עצירות וקטיעות, בלי פניות חדות.
ועל אף שמצוי הוא בלב האדמה, מתנשא הקו מעל הרקיע, ומתעלם בחוצפתו מהקוראים תיגר על בלעדיות דרכו. על הטוענים כי חיוך מאולץ מביא לשיפור מיידי במצב הרוח. על הגורסים כי לקיחת חופשה כפוייה היא המאפשרת את לקיחתה. מסביר הוא כיצד יוצרים מוזיקה, ומתעלם מכמה שהיא יוצרת בחזרה. מכמה שהפגיעה מחשלת, מכמה שהבדידות דוחפת אותנו יחד. מכמה שהמרחקים מחזירים אותנו הבייתה, מכמה שהמילים כותבות אותנו, השתיקות מדברות, הסדר מבלגן, הרגשות הפכו רציונאליים כל כך.
קו הסיבתיות חד וברור. משוגר כחץ מנקודה אחת לנקודה אחרת בזמן ובמרחב. הוא מצביע עבורינו על כיוון אחד, מומלץ ונדרש, הכיוון הנכון. היחיד. ואנחנו, מוטב שנסתכל היטב על הקו הזה. נלמד אותו, נבין אותו, נעקוב אחריו. ורק אז, נפנה לכיוון ההפוך. נקשיב למה שהטבע באמת מספר לנו. הרי הוא בז לכל הקווים האלה שהמצאנו. הוא שם עליהם פס. מציף לנו פעם אחר פעם נקודות אור חדשות, שלל כיוונים אחרים שאינם ממושמעים לאף אחד זולת המסתקרנים בהם.
