יש משהו מאוד מרשים, מרגיע, בשיקוליו המתוכננים של מנהיג שקול. שאינו ממהר לקבל החלטות. בוחן אחד לאחד את השיקולים הרחבים והצרים, מקשיב לעצת כלל יועציו, מסתכל על התמונה הרב-שכבתית המוצגת נגד עיניו. יושב סביב שולחן עמוס עוזרים ודעות בחדר בהיר, ומשווה בחדות תבונתו בין העלויות והתועלות. זהו וודאי שולחן עץ, והוא יציב מאוד. לעיתים מליוני אנשים נשענים על קורותיו בעת ובעונה אחת והוא נותר עומד. משטח רחב, דיון רחב, כתפיים רחבות. ואנו, זבוב שלעולם לא יורשה אל החדר, בטוחים, מורשמים.
יש משהו מעורר כבוד במנהיגים מתלבטים. הם הרי בודדים בלשכתם, נתקלים מדי יום ביומו במצבים מעוררי מחלוקת, עתירי דילמות ושיקולים. הביוגרפיות המפוארות אף פעם אינן מתארות החלטות אינטואיטיביות, ואנו גם לא מעוניינים לקרוא על אודותיהן. מבקשים לדעת כי הכרעות התקבלו לאחר היסוס ובחינה. לאחר שנשקלו כלל החלופות. שמישהו ישן על זה, מישהו הפך בכל סוגיה שוב ושוב. אקדחים אפשר לשלוף, אבל לא החלטות. אלה חייבות לבקוע ולנבוט בבוא הזמן, בעת המתאימה, כשהן בשלות.
ובזכות החדר היציב, והדיון השקול, והלבטים המוצדקים, יכולים כולנו ללכת לישון בבטחה. בלב שלם, הפועם בדיוק בקצב הנכון. רק מדי פעם יתהה אדם, עת יבהה באופק השקיעה בחוף הים, האם לא מגיע לנו יותר. האם לא ראויים אנו גם להתרגש. מתעוזת המנהיגות, מגבורת הערכים, מזוהרה של האמת, מנשגבות האמונה. האם לא ראויים אנו ללכת גם אחרי רעיון ואידיאלים ולא רק שיקולים וטיעונים. האם לא נכון הוא שיתייעץ השכל הישר עם הלב המרגיש, שתתקבלנה ההחלטות במשותף בין שניהם, ללא יועצים ושולחנות, במקום בו נוטשים האנשים הגדולים באמת את גבולות העולם הקיים. זה הדיון שכל כך חסר לנו. שכבר מזמן לא התקיים כאן, בהיעדר מוזמנים.
מה בסך הכל מבקש לו האדם. לישון בשקט. לדעת שהוא מובל בידיים בטוחות. אך מעת לעת, לחוש ברעד הידיים. אך לא בחשש. בהתרגשות. בהתפעמות מניצוצות ההשראה.
יש משהו מעורר כבוד במנהיגים מתלבטים. הם הרי בודדים בלשכתם, נתקלים מדי יום ביומו במצבים מעוררי מחלוקת, עתירי דילמות ושיקולים. הביוגרפיות המפוארות אף פעם אינן מתארות החלטות אינטואיטיביות, ואנו גם לא מעוניינים לקרוא על אודותיהן. מבקשים לדעת כי הכרעות התקבלו לאחר היסוס ובחינה. לאחר שנשקלו כלל החלופות. שמישהו ישן על זה, מישהו הפך בכל סוגיה שוב ושוב. אקדחים אפשר לשלוף, אבל לא החלטות. אלה חייבות לבקוע ולנבוט בבוא הזמן, בעת המתאימה, כשהן בשלות.
ובזכות החדר היציב, והדיון השקול, והלבטים המוצדקים, יכולים כולנו ללכת לישון בבטחה. בלב שלם, הפועם בדיוק בקצב הנכון. רק מדי פעם יתהה אדם, עת יבהה באופק השקיעה בחוף הים, האם לא מגיע לנו יותר. האם לא ראויים אנו גם להתרגש. מתעוזת המנהיגות, מגבורת הערכים, מזוהרה של האמת, מנשגבות האמונה. האם לא ראויים אנו ללכת גם אחרי רעיון ואידיאלים ולא רק שיקולים וטיעונים. האם לא נכון הוא שיתייעץ השכל הישר עם הלב המרגיש, שתתקבלנה ההחלטות במשותף בין שניהם, ללא יועצים ושולחנות, במקום בו נוטשים האנשים הגדולים באמת את גבולות העולם הקיים. זה הדיון שכל כך חסר לנו. שכבר מזמן לא התקיים כאן, בהיעדר מוזמנים.
מה בסך הכל מבקש לו האדם. לישון בשקט. לדעת שהוא מובל בידיים בטוחות. אך מעת לעת, לחוש ברעד הידיים. אך לא בחשש. בהתרגשות. בהתפעמות מניצוצות ההשראה.
