יום שישי, 30 בנובמבר 2012

בצוק החסד

"רופא כבן 60 גרם הבוקר למותה של בתו בת ה-34 ולאחר מכן שם קץ לחייו... מכרי המשפחה סיפרו כי האב לא יכל לראות את בתו סובלת ולכן ביצע את המעשה הקיצוני. צוותי מד"א קבעו את מותם של השניים".

במישור רחב הידיים, כולם רואים את כולם, חוזים במרחב, והשמש בהירה בשמיים. ואין מקום להסתתר או להתחמק, בשטחים הפתוחים שבין רכסי ההרים, הנקובים בידי הדין. הכללים חקוקים על הסלע, ועל לוחות הלב של שוכני חבל הארץ. הצל של כולם מוטל לאותו כיוון, מטיל כובד של אחריות ומשקל על הכתפיים, שוזר נהלים של כבוד וחוק בין נתיני העמק.

אפילו בג'ונגל חוקים מוכרים. לעיתים טורף החזק, לפרקים מתחכם החלש, אך כולם בקיאים בתקנות היער. גם העצים הוותיקים ביותר אין בהם כדי לשמש מחסה לטועים. השורשים שלהם נטועים בקרקע המציאות הרציונאלית, והם פועמים בקצב ליבו של האדם הסביר. 

אבל יש נקודה אחת, מרוחקת ובלתי מוכרת. בשיא פסגתו של ההר הגבוה ביותר, המשקיף אל העמק ואל היער, אפוף עננים. ושם, בצוק התלול הזה, מוצא עצמו האדם תלוש בין שמיים וארץ. אוויר הפסגות מסחרר את ראשו ומרעיש רגשותיו. אי שם, עשוי האדם הבודד להתכבד ברגעים של חסד ולזנק בתעוזתו אל קו האופק. קול נפילתו לעולם לא יישמע, ומניעיו יוותרו עלומים. יהיו ידועים רק למעטים שיגיעו אל הצוק. בפאתי העולם המוכר לנו, קצה הקיום המודע. ברכסי הדפנות העליונות והעדינות של הכלוב הגשמי, שברא לנו אלוהים, כדי שנפסיק לשאול.

יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

הוא יודע לתקן

הוא לא מושלם, כולם מודים. ועושה טעויות והכל. אבל תראו, אין כאן תחליף, ובאמת שהוא יודע לתקן. כשמשהו נשבר הוא מאלתר איזה דבק, וכשהבד נפרם הוא שוזר חוטים ומהדק. הוא כבר יחשוב על איזה פתרון, גם אם זמני. הוא נלחץ בהתחלה, אבל אז מאתר את דרך המילוט, את השיפצור הנדרש שיאפשר לזה להמשיך להתגלגל. ובסופו של יום, זה מה שהכי חשוב כאן. להתגלגל קדימה, להמשיך, לשרוד.

וכששמע שהם שוב מהללים את "המתקן", סגר את התריסים. לא יכול היה לשמוע את זה שוב. בחשכת ביתו, בחדר פנימי, במעבדה שהקים לעצמו, הוא יצר יצירות. יזם ובנה והינדס. הוא ברא יש מאין, וחידש וחזה. עמל ידיו זרע רעיונות והצמיח חלומות ששינו חיים. אין עניין בליבי לשמוע על אודות ההוא שהיטיב לתקן, הרהר. לא חשוב איזה דבק עמיד מצא עכשיו. לא לנצח נוכל לחבר ולתפור. בסוף נצטרך להציג משהו חדש וחסין ויצירתי. אחרת נמשיך להיסדק ולהישבר. מי שאינו מוביל, סופו שיידחף. יוסיף להתמכר לשרידות חסרת טעם. יוותר על האחיזה בהגה, יפסיד לגורל.

ולפעמים כשבהה בהם צוהלים ברחוב למראה המכונה רוויית התלאים שדהרה חרף שבריה ברחוב, צחק וכאב בתהיות ליבו. הייתכן כי מאמינים הם שכוח ההתמדה הוא בדבק? האמנם כנועים הם לחסדי התיקון? כיצד אין מבחינים הם, כי מקור הדהרה - במדרון.

יום שני, 26 בנובמבר 2012

נעלמים במשוואות

איזה חשבון עושה הנפש? האם מחברת חטאיה ומחסרת מעשים טובים? האם מחלקת עצמה לרגעים קטנים? לתקופות? ובפני מי היא באה חשבון? ומדוע בעצם? הרי מעולם לא הוכח או הוסכם על קיומה. וכי מדוע היא כל כך מחושבת?

ואילו חישובים מקיים האדם החושב? האם מנסה לרדת לשורש העניין? לבחון ראשוניותם של דברים? לנתח קווי שבר? וכי איזו תועלת תעלה בידו של זה המהרהר? ילמד מי גדול ממי, ומי קטן. להשוות בקנאות של קנאת סופרים. וודאי ירבע את המשולש, רק משום שחזקה עליו. יחתור לגלות את המכנה המשותף. ולבסוף, יוותר רווי מספרים ונטול מילים. יכנס איבריו וימצא עצמו לכוד בין מספרים רציונאליים ושאינם. בין השלמים לאלה שכבר נשברו.

איזה משקל טמון בשיקולים אלה? ומהי חשיבותם של החישובים? לעיתים מוטב פשוט להניח ולהרפות. לתת להם למצוא לבד את הסדר על הציר. לא לספור יותר שום דבר. כי בסיכומו של דבר, כמה מגוחך להוסיף ולסכום ולחשב ולכלכל, בלי לדעת אף פעם למה זה שווה... למה כל זה שווה באמת. 

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

צלע מצלעותיו

אחד מהסודות השמורים ביותר במערכת החינוך, אלה שאפילו אינם נעולים בכספת, קשור לפלאי הגיאומטריה. במחברות המשובצות, מופיעים תמיד המצולעים מרוחקים זה מזה, נפרדים ושונים. הריבוע מביט מושלם וזחוח מהפינה כיצד מתארך ומתקצר שוק המשולש. הם קרובים-רחוקים של אותה המשפחה, אך כמו בעידן המודרני, אינם מרבים להיפגש. להפך, הם מתכנסים בתוך עצמם, מחשבים זוויות, מנתחים לעומק קווים מקבילים המתקדמים לתוך אופק ללא כל כוונה להיפגש. 

צורת הלימוד הזו אינה מקרית, היא מבקשת לחפות אחר האמת הכמוסה. בתנאי מעבדה חשאית במעמקי האדמה הוכח כבר לפני שנים שכאשר מצולעים נפגשים, הם משתנים. מתעוותים, מתקפלים, מתבלבלים. הם משנים אחד את חברו, ומשתנים תוך כדי בעצמם. כך נוצרו אינספור מוטציות השמורות היום במרתפים. בלי מאמצים טכנולוגיים או תאונות עבודה - רק במגע צלעות, שהתסיס תהליכים כימיים, שהשפיעו על הפיזיקה, ששינו את הביולוגיה, שעיצבה את ההיסטוריה. כמו בסרט "אני והחבר'ה", כשהילדים מחליקים בעדינות את ידיהם אחד על יד השני, ובאמצעות המגע החטוף הזה משתנים לתמיד.

מובן שלא כל הצורות מתלהבות מכך. אלה, המתנשאות, המכנות עצמן "משוכללות", לא מחבבות את ההמון. הן מסתגרות, מקשיחות קווים, מבכרות לשכפל עצמן כדי להבטיח את טוהר הצלע. מהצד, הן חשות מוגנות. אין בהן כל עניין להשתנות, לטמא את שכלול השלמות. העולם שייך למשוכללים, הן אומרות לעצמן. אך איש אינו שם כדי להתפעל, בפינה הבודדה שתפסו כמחסה. 

ממה הן כל כך מפחדות, אפשר לתהות. במקרה הגרוע ביותר - יידרשו לוותר על צלע. ואז, המרחב המוגן עליו הן שומרות בקפידה ייפתח אל מרחבי הלא-מודע והלא-וודאי. ייסחפו אז למקומות חדשים ובלתי מוכרים. ייתנו ויקבלו, ייצרו יש מאין. זו אימה שיש בה ריגוש, הימור ששכר רב בצידו. זוהי סיבת-הסיבות שבגינה נברא האומץ.

והרי, הבורא הוא כל-יכול. לא נדרש הוא באמת ליטול עצם מן האדם כדי לברוא עזר-כנגדו. את הצלע לקח כדי להכין את האדם, לפגוע בשלמותו, לפתוח אותו למגע זר. "עליך להעז להשתנות בני טרם הוציא אותך מבדידותך", אמר לו בין גלי התוהו. "לא משנה כמה משוכלל אתה", הוסיף, "החיים הם לא גן עדן, ורק מי שמעז לשנות ולהשתנות ייזכה לחיות ולדעת".