יום ראשון, 30 בספטמבר 2012

מילים לחוד

אולי הייתי צריך לנחש שזה יגיע, ואולי באמת ניחשתי, ובכל זאת בחרתי את השולחן הפינתי הצמוד לחלון הראווה. בית הקפה היה ריק לחלוטין, אפוף אווירת חמלה ודכאון הראוייה לאנשים-שבוחרים-לשתות-קפה-בחוץ-בערב-חג. אבל אני הייתי חייב ללמוד, וזה היה השולחן הקבוע שלי, שיש בו אור ביום ובלילה. ובכלל, אצלינו חוגגים את החג בצהרים של היום שאחרי, כך שאני לא חבר במועדון הנדכאים שכאן. אני כאן במקרה. 

ידעתי שזה מסוכן ורגיש מהרגע שהתיישבתי לידו. הוא נראה לי מוכר, מוכר מאוד. אולי ראיתי אותו בטלוויזיה פעם באיזו תוכנית שלא כדאי להתפרסם בה. אולי מעל דפי העיתון. אני קברתי מבטים בחומרי הלימוד ומיהרתי להזמין. הוא שמר על נימוס. כשלא הבחין, הצצתי לעברו וראיתי אותו בוהה בעוברים ושבים, וודאי עושים דרכם לארוחת החג. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את הקנאה. נראה כאילו עבר מסע ארוך. הזמין אספרסו קצר.

תוך שניות כבר היה לי הפוסט מוכן לחלוטין בראש. הכותרת לקוחה ממשפט מפתח של סרט ישן: "אני רואה אנשים מתים". ובתוכן, אספר בדיוק על אנשים כמותו. שאנחנו נוטים להתעלם מקיומם, בשאון מרוצת חיינו. הם אינם נזקקים בהכרח, ורובם מחזיקים בדירה ואולי גם רכב. אבל בערבי החג, בזמן שאנחנו מוצפים אור וחברים ומשפחה, הם מגיעים לבתי הקפה. ואינם יכולים עוד להסתיר את בדידותם, את החלל שנפל בתוכם. עונש המוות שקיבלו על עצמם זה להמשיך לחיות, שכבר אין כל כך בשביל מה - ובעיקר בשביל מי - והם עושים את עצמם ממשיכים למרות שכבר מזמן עצרו. ואני, כך במקרה וללא שום סיבה מיוחדת, יצא לי לראות אותו. והתחושה היא כמו של ילד שמתחיל לראות לפתע אנשים מתים. והם מסתובבים בינינו, החיים, ונטמעים מבלי שנבחין. ורק חדי המבט יראו את חיוורונם, את לובן בהייתם, את שיברונם.

ובעודי מנסח בראש את המילים המדוייקות, ובאמצע ביס אימתני ונוטף רוטב, אני מרגיש את המבט הבלתי נמנע. והוא נוקב, ונטול בושה. "טעים, הא?", הוא דוקר. אני מהנהן באדישות. "ממה זה מורכב?", הוא שואל, בדיוק שקיוויתי שזה לא יהיה מורכב בכלל. "זה חביתה", אני אומר, ומקפיד לא ליצור קשר עין. שתיקה קצרה מדי והשיחה נמשכת. "חבל שלא לקחתי את זה", הוא משתף וזוכה להתעלמות. אני נותן עוד ביס, משתדל להתעלם מהמבטים, וסופג הצקה נוספת: "אתה מתעסק בתסריטאות?", הוא מתעניין. אולי שמע את הסרט שכתבתי בדיוק על חייו בראשי. ואולי ראה את חומרי הלימוד ודמיין שהם חלק מהסרט. וכששלפתי את מפית הנייר לנקות את הפה, מחיתי איתה גם כל בדל נימוס שעוד נותר בי, והתעלמתי בבוטות מהפנייה. הוא לא התקשה להבין, המתין עוד מספר שניות ויצא החוצה. לכפות שיחה בלתי נדרשת עם קליינט אחר.

"מת או לא מת", אומר לעצמי בשקט, באיזו חוצפה שכזו מפר את פרטיותי, קוטע חוט מחשבה, מפר מאמציי לרקום את סיפור חייו במילים מרגשות. "מצידי שימות", סיכמתי ביני לבין עצמי והזמנתי חשבון. "חג שמח", מלמלתי לעברו כשיצאתי משם. במבט חיוור ואדיש, כמי שבדיוק ראה רוח רפאים. 

קווים לדמותנו

לא מתרגש מקווים אדומים. לא שלי, לא של אחרים. מחיצות ראויות שישורטטו במילים, ולא בגוונים עזים של דם. ואם כבר מדם ליבנו, ראוי שיהיו הקווים אמיתיים. כאלה שיוצרים צורות, מסגרות, ולא מחלקים וחוצים. מפרידים עיגולים בין קווים ירוקים של אנשים לבנים ושחורים, וכאלה שכבר אזל מהם הצבע.


לא מתלהב מקווים שקופים שמישהו זורק בחלל האוויר, מלהטט עמימות מול בהיות חלולות, ומצפה שנבין. ואנו במקום לסגוד לקווים-הבלתי-נראים, כבים-בלתי-יראים, ושבים למציאות המקווקוות שלנו, מנקודה אחת לשניה.

לא חסיד של קווים מהירים ובוהקים, שמעבירים נוסעים ונושאים בקצב אקספרס בין קטבים. מוטב לעיתים לנוע ולנוח בין תחנות, להתבלבל בדרך. במקום להיות מהירים יותר מרכבת, חשוב מדי פעם לרדת מהפסים. לבקר ביעדים בלתי מתוכננים, לשוטט בדרכים לא סלולות.

אבל הקו האפור שעטף את עירי משעות הבוקר, מוציא אותי משלוותי. דוק ערפילי של תוגה סתווית מכהה את החושים, מלהיט ציפייה לטפטוף צונן. כשבעיר אפור, אפור בהיר, נוצץ בה יופי עתיק של קירות מתקלפים ושדרות מתיישנות. זה הזמן להתרגש משיר ישן, רגע של הולדת בנוף מוכר. להתפעל פעם נוספת מתחלופתן המחזורית של עונות הלב, סופות חולפות. לחוש שייכים לתמונות בלי מילים, בלי סיבה. לשוט ברחוב על ריח הגשם מרוצים. בלי תוכניות, בלי הגדרות, בלי קווים.

יום שבת, 29 בספטמבר 2012

מקור והעתק

בסרט שראיתי אתמול היו האפקטים המיוחדים בתפקיד משני, כמעט בלתי מורגשים. שזה מפתיע, בהתחשב שמדובר בעלילה בדיונית ומתפתחת. אבל הצופים מהצד חשו מיד שלא בכך מדובר. שיש כאן מהות שחודרת זמנים, מגשרת תקופות, והיא איננה גראפית. אלו הם המילים והתנועות, המבטים והמשחק. זה הטקסטים החכמים וההיגיון המבריק, היצירתיות התוכנית, הברק האינטלקטואלי. בתנאים אלה, לא היה רגע דל. את התפקיד הראשי מילא כשרון אומנותי, שלא הוסתר מאחורי מסך ותלבושות. זהו המקור, ראשית הצירים, ואין מתחרה לו. הוא שיכריע האם אנו מצויים בסרט טוב.

בחיים שאנו חיים בהם האפקטים המיוחדים בתפקיד משני, כמעט בלתי מורגשים. שזה מפתיע, בהתחשב שמדובר בעלילה בדיונית ומתפתחת. אבל הצופים מהצד חשים מיד שלא בכך מדובר. שיש כאן מהות שחודרת זמנים, מגשרת תקופות, והיא איננה גראפית. אלו הם המילים והתנועות, המבטים והמשחק. זה הטקסטים החכמים וההיגיון המבריק, היצירתיות התוכנית, הברק האינטלקטואלי. בתנאים אלה, אין רגע דל. את התפקיד הראשי ממלא כשרון אומנותי, שלא מסתתר מאחורי מסך ותלבושות. זה המקור, ראשית הצירים, ואין מתחרה לו. הוא שיכריע האם אנו מצויים בסרט טוב.

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

המרחב האווירי

בחדשות דווח כי לרגל החג נסגר המרחב האווירי של ישראל. ואני חשבתי לתומי, שמוטב היה אחרת. שלרגל החג, היו מחליטים מקבלי ההחלטות, ושואלי השאלות, ומשיבי התשובות - לפתוח את המרחב האווירי של ישראל לכל מקום. לכל דעה, ולכל מחילה, ולכל רעיון ולכל הצעה. והיו הכלים הריקים מתמלאים דיוני אמת, ותהיות מהות, ולבטי תועים, ורזים כמוסים.

ואולי אז, היו נשזרים נתיבי השמיים במסילות ישרים, ואיש הישר בעיניו היה עושה, וכמנהג הצום היו נמנעים כל בית ישראל מאכול ושתו הבלי-החול שאנו סועדים מדי יום בכותרות העיתונים, בפטפוטי הרחוב ובעוונות הרכיל.

יש שיגידו כי העם היהודי שרד בסגפנותו, כי שרידי העיר ירושלים הם נצר לחכמתה בדד לשבת, ובליבה חומה. אבל אני סבור כי האור הנשלח לגויים מוקרן דהוי דרך חרכי ירי בחומות, וכי גוף האדם אינו מתיר לנו להרים ראש כשאנו מתקפדים ומתכנסים פנימה. אפשר להשתלב וללמד, להשפיע מתוך שותפות, לברוא מסורות משותפות, חדשות וישנות. לייצר זהויות חדשות מבלי למחוק את הישנות, להגן ולהתפשר, להתעקש ולוותר. להוסיף חברים חדשים למעגל המלוכד, שככל שיספח חברים חדשים כך תתבצר איתנותו. קהילות סגורות שרדו לאורך השנים, אך במחיר שנאה ומרירות כבדים מנשוא. זוהי שרידות בלתי אנושית, ובעיקר - בלתי יהודית.

בשנה הבאה אשמח לשמוע בחדשות, כי לרגל החג נפתח המרחב האווירי של ישראל. ולתומנו נחזה במבול מבקרים שיגיעו לציין בישראל את החג הקדוש הזה. שיש בו משום עינוי הגוף והנפש, אולם בעיקר תקווה לחשבון נפש ודעת, להתקדשות מוסרית, ולענווה עמוקה שרק בה טמונים ערכי העולם כולו.