פול, פחדן, פול!

מעגל אנשים, עיניים נוקפות. "עצום עיניים, ופול", פוקדים. אך גם האומץ נפקד, והרגליים רועדות. "פול, יתפסו אותך", אך אתה לא תופס. מין טיפוס שכזה, אתה, שלא מבין למה צריך ליפול לאחור. ועוד בעיניים עצומות. והמעגל הזה כמו סוגר עליך, כופה עליך מפלה, מפלה אותך לרעה, בוודאי זומם דבר מה. ובסוף הלחץ עובד, והוא נופל. ומתכונן למפגש הרצפה, וכמעט מתאכזב להיתמך בזרועות זרים. והגם שהבלתי נתפס, נתפס, עודנו ספקן. ומחליט שלא להיכנס פעם נוספת למעגל. לא לעבור שוב את חרדת המפלה. לא להידרש להאמין בצללים שמאחוריו.

כוח המשיכה שם, ולא צריך לבדוק אותו. ובכלל, אפשר ליפול בכל כך הרבה דרכים. כל עוד אנו עומדים על הרגליים מוטב להישמר. לא להתגרות בגורל, שממילא מהתל. להיוותר על קרקע בטוחה, במרחבים מוכרים. לא להזדקק לעולם לכתפיים אחרות, לא להישען על קירות תומכים שבנו השכנים. בכלל, מוטב להישאר בבית. בחדר.  מבוטח באמון עצמי. מרופד באחריות בודדה.

פול, פחדן, פול! עצום עיניים וקח תנופה. רסק עצמך בלי דעת, התמכר ליצר ההרפתקנות המשלהב. מי שמך מעל האחרים? שאותו אחד ידחוף אותך לזרועותיהם. לא כדי להצמיח אומץ. לא כדי לזרוע אחווה עולמית. רק כדי להעצים את עצמך. מי שנצמד לקרקע לא יגיע לכוכבים. מי שנסמך על כוחותיו, יוגבל על ידם. ומי שפוחד נחנק. ולא תיפח בתוכו מלוא הרוח. ולא יזכה לעוף. כי התעופה, כך אומרים, כרוכה גם בנפילה לאחור לפעמים. ולתת אמון בעצמך. שתדע לנסוק מעלה לא משנה מה יקרה. ושהנסיקה הזו תמיד מהנה ומוצלחת יותר, כשאתה אמיץ באמת.

נפלאות הקיום

ספר שאני קורא עכשיו, מזכיר לי שאין באמת דבר כזה "טוב". שזו אמירה די מוזרה על מילה כל כך שימושית. אבל הנימוקים משכנעים והמסר חד - הכל בעיניי המתבונן. כמו יופי, או חוכמה, או טעם. והרי גם הם אינם קיימים בעולם. ומי שחושב שאפשר למדוד אותו טועה, ומי שמתעקש מטעה אחרים. כל הסקאלות שגויות, אם יש בכלל דבר שגוי בעולם הזה. ואם יש עולם בכלל. ואם קיים, וודאי אינו טוב.

ואם אין טוב, אין גם רע, ואין אולי. ואם אין מקום להיאחז בו, אין גם זמן. וסביר כי אין שנים או גיל, או נופים מתחלפים, או עונות השנה. ומתוך שאין-אין, כנראה שאין גם יש. וכמו נחש מתפתל, הקיום שאני מכיר בדיוק בלע את זנבו והפך לחור שחור, שגם קיומו מוטל בספק. 

אבל במוחי חולף זכרון רחוק, געגוע. למשהו שהיה פעם ועכשיו לא. ונדמה לי, אם איני טועה, שפעם בכלל לא חיבבתי את זה. רק גיחוך הגורל נוטע בי ערגה לרגע חולף שביטלתי אי-שם בעבר. ואם משהו התחלף והשתנה בי, הרי שיש זמן. והזמן מייצר גם יופי, וחוכמה. ואם משהו בי התבגר, אז יש עוד טעם. ואולי, יש אפשרות, שיהיה טוב.

איים בזרם

בימי המלחמה הקרה, השקיעו שתי מעצמות העולם משאבים אדירים בבניית חדרי מלחמה אימתניים, לרוב בבונקרים תת-קרקעיים ובמעמקי הרי געש בלתי-פעילים, רצופי מסכים ומחשבים משוכללים. המטרה הייתה ברורה - לכשתפרוץ מלחמת העולם הבאה, שיש שחששו כי תהיה גם האחרונה, המנהיגים צריכים להיות בשליטה מלאה. קירות גבוהים עמוסי מפות ונתונים הם התפאורה הנדרשת וההכרחית לקבלת החלטות נבונה. המידע שזורם צריך להיות מדוייק, מלא, עשיר, אמין, זמין ומיידי. כל-כולו אמור לעטוף במסגרת מחייבת את הכפתור האדום המוצב בלב החדר. הכפתור, כמו המנהיג האמון עליו, לא אוהבים להיות לחוצים. הם לא מונחים סתם בתוך החדר - החדר נבנה סביבם. נוסד לשרת הכרעותיהם ההיסטוריות.

מדהים לחשוב שכל מערכת שינוע המידע המתוחכמת שהותקנה בבונקרים הסודיים היא גרסה חלקית ומיושנת של מערכת שינוע המידע שמונחת בכף ידי. הטלפון המאוד-חכם החדש שלי, מעביר לי בזמן אמת פניות מעשרות אנשים שמתכתבים איתי באמצעים שונים. בין עדכוני מזג אוויר, חדשות, טיסות והמצאות, הוא מאפשר לי להיות מעודכן בכל מה שאני רוצה, צריך או חייב לדעת. מעודכן כל הזמן, המושג זמינות מאבד מחשיבותו. גם כשלא צריך לקבל החלטות. וממילא, אין כאן שום כפתור ללחוץ עליו. האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון, מגוגלים עתה במסך מגע. החמ"ל הועתק ממעבה ההר למעמקי הכיס. מיירט כל שיחה והודעה. מציף חיינו בכל כך הרבה דרמות ולחץ, שבלעדיהם לא נוכל להירגע.

ספרו את כל זה לפרנסיס. במשרדה אי שם במרכז תל אביב, היא לא מרבה להסתכל בתיבת הדואר האלקטרוני שלה. אולי פעם-פעמיים ביום, בדרך למכונת הפקס. היא אפילו לא זמינה בטלפון רוב הזמן, מבחירה. אפשר להשאיר לה הודעה במזכירה האלקטרונית, אך ספק אם יהיה בכך תועלת. "פרנסיס", אני כותב לה ללא נימוס, "לא יעזור לך להתחמק. המזוודה שלי הלכה לאיבוד כבר לפני חודש. את לא עונה ולא זמינה. התשובות שנתת עד כה לא ברורות. שלחת אותי לדבר עם מחלקת התביעות של החברה הבינ"ל, אבל הם בכלל לא מפרסמים כתובת דוא"ל, והם אינם זמינים בטלפון. אף אחד לא יודע איפה המזוודה, אף אחד לא מציע לפצות אותי, וכל אחד אומר לי להתקשר למישהו אחר, ורצוי בשבוע הבא. אין לי אפילו למי להתלונן יותר...". אבל פרנסיס לא עונה. אולי תשלח איזה מייל בשבוע הבא ובו תמליץ לי להיות סבלני. ותגרום לי פעם נוספת לבהות במסך, משנן לעצמי שזה רעיון רע לברר את הכתובת שלה בבית.

אני בוהה בטלפון הנורא-חכם שלי. מישהו אמר לי אתמול שזה הטלפון הטוב בעולם. אני מחייך בתסכול. "איפה אתה ואיפה פרנסיס", אני חושב לעצמי. "כמה שהיא בלתי נסבלת, מזל שהיא קיימת", אני מטיח בחמ"ל הנייד. מכבה אותו ופותח ספר. 

חוק היוצרים

אולי ביום מן הימים יחוקקו כאן חוק חדש, שיחייב כל אדם, באשר הוא אדם, המעוניין להרוס יצירה כלשהי, לבקש תחילה היתר מיוחד מיוצרה. וכך יוכל כל אחד אשר ברא משהו מנפשו, שהנביט עשייה מכפות ידיו, להבטיח כי לא תאבד במזיד תחת חרונו של אחר. ויהיה החוק מחייב עד קץ הימים ומעוגן בחוקות עולם, עובר ומתוקף מדור לדור.

וכך, כשיחשוק פלוני אלמוני לעקור מן השורש שדה חורש, או אפילו ערוגת פרחים, יאלץ לפגוש תחילה עם הזורעים. יחוייב הוא להביט בעיניהם הצנועות, במבטם הפשוט, ולשכנע אותם ואותו כי מוצדקת אמתלתו. כי יקרה פיסת הנדל"ן החדשה מן הגינה הירוקה, כי נחוצים צרכי ההווה יותר מתקוות האתמול.

וכך יהיה הדבר בכל פעם שתוסר תמונה מן הקיר, שייגרס מסמך, שיוכחד רעיון, שיישרף ספר, שיומת אדם.

ואז תידרשו גם אתם, מטלטלי הספינה, הפועלים בחסות אמונה - במזיד ובשוגג - לעקור את ששתלנו ולנתץ את שבנינו - להתייצב מול עיניים בוחנות. לתת הדין בפני האבות הרעיוניים, זורעי החזון, ולנמק בפניהם את החלטותיכם. נסו לשכנע כי שיקולים פוליטיים גוברים על אמת טהורה שנחתמה בדם. נחמו טרדתם כי חיכוכי מחנות ניציים מצדיקים ביטול מכנים משותפים. כשיפגשו עיניהם הבורקות את מבטכם הצר, השקיעו מאמץ להבטיח כי צודקים וראויים אתם. וסביר, ונכון, שתיכשלו. ומוטב גם שתובכו מעצם הניסיון, מיומרת תעוזתכם האווילית. 

רק במדינות אובדניות מותר לשרוף ולשכוח. רק לאומים נטולי עתיד מזלזלים בעברם. מבטים אדישים לא יוכלו לתחם בערה הפושטת בשדה. לא יצליחו הם לנכש עשבים שוטים, דליקים ומסוכנים. רק עיניים דומעות, הזוכרות את שנועד ויכול היה להיות כאן, המבכות את האובדן, יצמיחו שתילי תקווה. רק הם ינביטו פירות.

אומרים שמי שמסתובב ברחובות העיר בלילה, שומר רחשים תת-קרקעיים. מספרים שאלה הם אבותינו, מסתובבים בחוסר נוחות בקבריהם, מאוכזבים מבוסר בניהם. יש המודאגים מכך. ויש המתנחמים בכך, שאולי אף פעם לא מאוחר מדי להסתובב.