איים בזרם

בימי המלחמה הקרה, השקיעו שתי מעצמות העולם משאבים אדירים בבניית חדרי מלחמה אימתניים, לרוב בבונקרים תת-קרקעיים ובמעמקי הרי געש בלתי-פעילים, רצופי מסכים ומחשבים משוכללים. המטרה הייתה ברורה - לכשתפרוץ מלחמת העולם הבאה, שיש שחששו כי תהיה גם האחרונה, המנהיגים צריכים להיות בשליטה מלאה. קירות גבוהים עמוסי מפות ונתונים הם התפאורה הנדרשת וההכרחית לקבלת החלטות נבונה. המידע שזורם צריך להיות מדוייק, מלא, עשיר, אמין, זמין ומיידי. כל-כולו אמור לעטוף במסגרת מחייבת את הכפתור האדום המוצב בלב החדר. הכפתור, כמו המנהיג האמון עליו, לא אוהבים להיות לחוצים. הם לא מונחים סתם בתוך החדר - החדר נבנה סביבם. נוסד לשרת הכרעותיהם ההיסטוריות.

מדהים לחשוב שכל מערכת שינוע המידע המתוחכמת שהותקנה בבונקרים הסודיים היא גרסה חלקית ומיושנת של מערכת שינוע המידע שמונחת בכף ידי. הטלפון המאוד-חכם החדש שלי, מעביר לי בזמן אמת פניות מעשרות אנשים שמתכתבים איתי באמצעים שונים. בין עדכוני מזג אוויר, חדשות, טיסות והמצאות, הוא מאפשר לי להיות מעודכן בכל מה שאני רוצה, צריך או חייב לדעת. מעודכן כל הזמן, המושג זמינות מאבד מחשיבותו. גם כשלא צריך לקבל החלטות. וממילא, אין כאן שום כפתור ללחוץ עליו. האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון, מגוגלים עתה במסך מגע. החמ"ל הועתק ממעבה ההר למעמקי הכיס. מיירט כל שיחה והודעה. מציף חיינו בכל כך הרבה דרמות ולחץ, שבלעדיהם לא נוכל להירגע.

ספרו את כל זה לפרנסיס. במשרדה אי שם במרכז תל אביב, היא לא מרבה להסתכל בתיבת הדואר האלקטרוני שלה. אולי פעם-פעמיים ביום, בדרך למכונת הפקס. היא אפילו לא זמינה בטלפון רוב הזמן, מבחירה. אפשר להשאיר לה הודעה במזכירה האלקטרונית, אך ספק אם יהיה בכך תועלת. "פרנסיס", אני כותב לה ללא נימוס, "לא יעזור לך להתחמק. המזוודה שלי הלכה לאיבוד כבר לפני חודש. את לא עונה ולא זמינה. התשובות שנתת עד כה לא ברורות. שלחת אותי לדבר עם מחלקת התביעות של החברה הבינ"ל, אבל הם בכלל לא מפרסמים כתובת דוא"ל, והם אינם זמינים בטלפון. אף אחד לא יודע איפה המזוודה, אף אחד לא מציע לפצות אותי, וכל אחד אומר לי להתקשר למישהו אחר, ורצוי בשבוע הבא. אין לי אפילו למי להתלונן יותר...". אבל פרנסיס לא עונה. אולי תשלח איזה מייל בשבוע הבא ובו תמליץ לי להיות סבלני. ותגרום לי פעם נוספת לבהות במסך, משנן לעצמי שזה רעיון רע לברר את הכתובת שלה בבית.

אני בוהה בטלפון הנורא-חכם שלי. מישהו אמר לי אתמול שזה הטלפון הטוב בעולם. אני מחייך בתסכול. "איפה אתה ואיפה פרנסיס", אני חושב לעצמי. "כמה שהיא בלתי נסבלת, מזל שהיא קיימת", אני מטיח בחמ"ל הנייד. מכבה אותו ופותח ספר. 

חוק היוצרים

אולי ביום מן הימים יחוקקו כאן חוק חדש, שיחייב כל אדם, באשר הוא אדם, המעוניין להרוס יצירה כלשהי, לבקש תחילה היתר מיוחד מיוצרה. וכך יוכל כל אחד אשר ברא משהו מנפשו, שהנביט עשייה מכפות ידיו, להבטיח כי לא תאבד במזיד תחת חרונו של אחר. ויהיה החוק מחייב עד קץ הימים ומעוגן בחוקות עולם, עובר ומתוקף מדור לדור.

וכך, כשיחשוק פלוני אלמוני לעקור מן השורש שדה חורש, או אפילו ערוגת פרחים, יאלץ לפגוש תחילה עם הזורעים. יחוייב הוא להביט בעיניהם הצנועות, במבטם הפשוט, ולשכנע אותם ואותו כי מוצדקת אמתלתו. כי יקרה פיסת הנדל"ן החדשה מן הגינה הירוקה, כי נחוצים צרכי ההווה יותר מתקוות האתמול.

וכך יהיה הדבר בכל פעם שתוסר תמונה מן הקיר, שייגרס מסמך, שיוכחד רעיון, שיישרף ספר, שיומת אדם.

ואז תידרשו גם אתם, מטלטלי הספינה, הפועלים בחסות אמונה - במזיד ובשוגג - לעקור את ששתלנו ולנתץ את שבנינו - להתייצב מול עיניים בוחנות. לתת הדין בפני האבות הרעיוניים, זורעי החזון, ולנמק בפניהם את החלטותיכם. נסו לשכנע כי שיקולים פוליטיים גוברים על אמת טהורה שנחתמה בדם. נחמו טרדתם כי חיכוכי מחנות ניציים מצדיקים ביטול מכנים משותפים. כשיפגשו עיניהם הבורקות את מבטכם הצר, השקיעו מאמץ להבטיח כי צודקים וראויים אתם. וסביר, ונכון, שתיכשלו. ומוטב גם שתובכו מעצם הניסיון, מיומרת תעוזתכם האווילית. 

רק במדינות אובדניות מותר לשרוף ולשכוח. רק לאומים נטולי עתיד מזלזלים בעברם. מבטים אדישים לא יוכלו לתחם בערה הפושטת בשדה. לא יצליחו הם לנכש עשבים שוטים, דליקים ומסוכנים. רק עיניים דומעות, הזוכרות את שנועד ויכול היה להיות כאן, המבכות את האובדן, יצמיחו שתילי תקווה. רק הם ינביטו פירות.

אומרים שמי שמסתובב ברחובות העיר בלילה, שומר רחשים תת-קרקעיים. מספרים שאלה הם אבותינו, מסתובבים בחוסר נוחות בקבריהם, מאוכזבים מבוסר בניהם. יש המודאגים מכך. ויש המתנחמים בכך, שאולי אף פעם לא מאוחר מדי להסתובב.

צעד קטן לאדם

אחרי מספר רגעים מגיע השלב בו קצב הריצה מתלכד עם תנועת המסילה. והקול המכאני העדין של המנוע מתמזג עם הנשימות. זה קורה כשגלי הרוח החלשים הבוקעים מהמדחפים מנשבים בדיוק אל עבר אגלי הזיעה, מסדרים אותם בצרורות נטיפים. והמוזיקה ברקע מתאימה עצמה להלמות הלב, ורקיעות הרגליים מכתיבות את הדופק ומסכי הטלוויזיה חוצצים בין הרצים, מבודדים כל אצן בערוצו. וההמולה מסביב לא חודרת את דממת המחשבות המתרוקנות לאיטן, מרפדות את דפנות עלטת התודעה, ממקדות את העיניים במדדי שעון ומרחק. ואין עוד הבחנה בין המכונה הממוכנת למכונה הפועמת. שתיהן נעות על סרט, שסופו אינו באופק. והן מתחברות לישות אחת, הגומאת מרחקים, מתחרה בעצמה, מסדירה נשימותיה, בודדה במסעה.

באמת שעדיף לרוץ בחוץ. 
שם לפחות, הרוח היא טבעית. 
שם כל צעד קטן, מניע אותך קדימה. 

אמא זמן

אותי חינכו מגיל צעיר שאסור לאחר. ואולי אין במשפט הקצר הזה כדי להכיל את מלוא שעות ההטפה, הנזיפות והאיומים שספגתי בילדותי פן אעז להגיע באיחור, ולו בדקות ספורות, ולפספס את השעה היעודה. כי לאחר זה חוסר כבוד, והיעדר רצינות, ושגיאה חמורה. וחמור מכל - לאחר זה להפר את החוקים הבלתי כתובים (ברוב המקומות) המחייבים את כלל המכונות האנושיות לבצע משימותיהם בדיוק בעיתוי המושלם. ואם אחת המכונות לא תגיע במועד הנכון, יכולה היא לשבש את המפעל כולו. במקרה זה, אגב, מומלץ כי תשמור את דבר איחורה לעצמה, פן ייחשף הדבר ברבים וישחית את שעוני זולתה. החריצות שלנו צריכה להתבטא בעמידה בזמן, במועדים טובים. ומי שמועד, יכול להביך את עצמו ואת בני ביתו ואת בני עמו. ולכן, כך הקפידה להסביר אמי, אנא ממך, הקפד ושנן, והגע תמיד בזמן. לא כמוהם, הקרובי-רחוקי משפחה האלה, שאף פעם לא מקפידים. אסור שנהיה כמו "המאחרים" האלה, שכבר מזמן סימנו אותם לשלילה, ושתמיד צריך לחכות להם. 

כשהאיום הזה נטוע וחקוק בתוכי אני משתדל לנהל חיי בהקפדת מחוגים. השעון הביולוגי מעיר אותי לרוב דקות לפני השעון המעורר כדי שאספיק לכבות אותו. אני מביט בעצבנות בשעון כדי לשגר מבטי נזיפה לכל מי שמאלץ אותי להמתין. אני מסווג את חבריי למקדימים ולמאחרים, ותמיד מחשב קיצי לאחור, לפני כל ישיבה, דיון, ארוחה, אימון כושר או בילוי. אם אני רוצה להנות ולנוח בעוד חצי שעה, כדי שאתחיל להיערך רבע שעה קודם לכן.

מעניין אם באיזושהיא ממלכה רחוקה ולא נודעת, שמע הזמן הטפות דומות מהוריו, ובמיוחד מאמא-זמן. הייתי רוצה לדעת שגם הוא חונך כהלכה, ושגם בו הרביצו מוסר-דיוק. הייתי רוצה לחשוב, שבאחת השיחות האלה הצביעה האמא עליי ואמרה: "רואה אותו? בחור טוב בסך הכל.. לרוב מדייק. בכל מקרה, איתו אתה צריך להקפיד מאוד. אף פעם אל תאחר לו, אל תגרום לו לחכות. הבא לו את החדשות הטובות במועדן, ואת הבשורות החשובות בעיתוי המתאים. הקדם לו אירועים שיכשירו אותו להמשך. אחר לו בשורות קשות. וודא שהוא ממלא את צו-השעה. סדר את סיפור חייו בסדר הגיוני, כל דבר בעיתו. וסייע לו למצות כל רגע, דקה-דקה, מדי יום ביומו".

אני שומע בראשי את דבריה, ותוהה אם לא טעינו כל השנים, אמא. ניסיתי, באמת שניסיתי, לרדוף אחרי הזמן. אבל כל זה היה לחינם. הרי הוא, באותו הזמן, ניסה לרדוף אחריי, לתפוס אותי בעיתוי הנכון. וכשרדפנו אחד אחרי השני, לפעמים נפגשנו מוקדם מדי, ולפעמים מאוחר מדי, ולפעמים פספסנו אחד את השני. אולי אני צריך לעזור לו קצת. להישאר במקומי ולהקל עליו לפגוש אותי מתי שנוח לו. כי בסופו של דבר זה הרי עניין של זמן, והוא שיחליט מתי להגיע. יש דברים שיתבהרו רק בהמשך, שיחלימו עם הזמן. כך סיפרה לו, אמא-זמן.