בדרכי לשיעור עצרתי בקפטריה והזמנתי הפוך וסנדוויץ' חביתה, כפיצוי על ארוחת הבוקר שפספסתי. המוכר מיהר לספק צרכיי ונקב בעלות - 16 שקלים. שילמתי והרהרתי בשלטים שפוזרו באחרונה ברחבי האוניברסיטה, קוראים לשוכניה להתמרד כנגד עושק הקפיטריות. ואיכשהוא, לא חשתי שגוזלים ממני את מיטב משאביי. לפני כשבוע קניתי כריך וקפה בתחנת הרכבת בתל אביב, ושילמתי לתדהמתי יותר מכפול. כאשר אני רוכש קפה ומאפה בצבא אני משלם אמנם מעט פחות - אבל ההפרש לא עולה על 2-3 שקלים. בכל מקרה, לא הצלחתי למצוא בתוכי זרמי עצבנות חבויים המבקשים בסתר ליבי להפוך את הדוכן - שילמתי בצייתנות והלכתי לשיעור.
שלא תבינו לא נכון - אני בעד מאבקים צודקים, וגם המאבק בקפיטריות נראה לי ראוי ונכון. אבל אני לא חושב שהוא הכי חשוב. הבעיה שלי עם הסנדוויץ' בקפטריה לא הייתה עלותו - כי אם טעמו. אמנם קיבלתי את מה שהזמנתי - בסנדוויץ' אכן הייתה חביתה, או משהו דומה לכך. אבל הטעם היה פשוט נורא - לחם יבש עם חסה רדומה וחביתה אדישה. השעמום בפה שלי זעק לאתגרים, לחוויות - ונותר ברצונו. מה שמציק לי לגבי סעודת הקפה הזו היה איכותה ולא עלותה, שילמתי במיטב כספי וקיבלתי מוצר וותרני, שאינו משתדל. לא נותר לי אלא לתהות, מה יוליד המאבק על מחירי הכריכים. אם זו התמורה ל-16 שקלים, מה נקבל בפחות?
מובן שאין בי די חוצפה כדי לבזבז את זמנכם בדיון מעמיק בסוגיות קולינאריות. התהייה שלי היא לגבי היעדים שבהם אנו בוחרים למקד את מאבקינו. המאבק על עלות וכמות הוא נוח יחסית - זה מצטלם טוב, זה משכנע. זעקות שבר ומחאה נגד עושק סוחפות את ההמונים, והנצחון בהם ברור וקל למדידה - מפחיתים מחיר או לא מפחיתים. ואולם, איך אפשר לנהל מאבק על איכות? איך אפשר לנסח סיסמאות שיקראו לשיפור מרקם החביתה או יחליפו את סוג הקפה? ומי אמר שבכלל חייבים לנו כריכים טובים יותר? אולי זה בכלל לא ענייננו? אנחנו נדרשים להסתפק במחאות על המחיר, ומה שעושים עם הכסף שלנו זה עניינם של המוכרים גרידא.
התשובה שאני מוצא עלולה לאכזב חלק מהאנשים. אני לא חושב שאפשר למחות על איכות בכלים האלה. אני חושב שהמאבק הזה הרבה יותר מורכב, מתוחכם, מסובך מכדי לנסחו על כרזה ולתחמו למפגני עוצמה פוליטיים בין השיעורים. המאבק על איכות מחייב הידברות, תהליכי חשיבה, דיונים מעמיקים. הוא מצריך שיתוף פעולה, יצירתיות, איזון בין רצוי למצוי. שינוי מהותי, שיוביל לשדרוג איכותי, אינו מתאים לכל אחד. הוא לא ניתן לניהול באמצעות מגאפונים, ולא תמיד ניתן לשווקו בצבעים זוהרים. אבל לדעתי, הוא הרבה יותר חשוב ומשמעותי.
למה הדבר דומה? לקריאות אנשי התרבות להפחתת "שעות הריאליטי" בטלוויזיה מבלי להציע ברצינות מה צריך לשדר במקום, תביעות המרצים לכמות מסויימת של עמודים או מקורות בעבודה מבלי לעמוד בכובד ראש על תוכנה, דיונים תקציביים התובעים להעלות או להפחית תקציב מבלי לדון לאן הולכים הכספים, עיסוק בלתי פוסק בכמה עשייה הוביל ארגון מסויים, או חברה מסויימת או ממשלה מסויימת - מבלי לדון בכובד ראש במשמעויות, בהשפעה ובתרומה. אנחנו מדברים על כמות כי זה נוח יותר, וזונחים את האיכות כי היא מבלבלת אותנו ומחייבת אותנו מעל הראש לקבל אחריות ולהכריע - מה אנחנו רוצים. עד שנקבל החלטה בנושא, שתהיה נבונה ומושכלת - נמשיך בתשובה המתבקשת והבלתי מספקת. מה אנחנו רוצים? יותר.
