למה לכתוב בלוג

החל מהיום, 15 בספטמבר 2010, בשעות הצהריים המוקדמות, יש לי בלוג.


אלוהים אדירים, בשביל מה?


הרי רק אתמול, עיינתי באחד מכתבי אפלטון בו הוא מבהיר את הסתייגותו המוחלטת מ"נאום שבכתב". אפלטון היה חסיד גדול של הדיאלוג ההדדי, של התורה שבעל פה. הבאת הדברים אל הכתב, ובמיוחד אם נעשית בצורה חדה ומפורשת, היא מעשה של שגגה. נימוקיו מרובים - הנאום שבכתב מתיימר לספק "אמת מוכנה" אל הקורא, להאכילו בכפית של זהב אמירות של מוסר ואמת. ואילו מלאכה זו סופה הודאי שתיכשל, שכן את האמת והמציאות נכון לו לאדם לגלות בכוחות עצמו על דרך השיחה והמשל. 


נימוק נוסף לו - הטקסט אין לו אב ואם. ניתן הוא אל הקוראים ואל הנצח, והם אינם יכולים לברר ולשאול ולחקור באשר לפשרו. אין ספק כי יש מחברים שזוהי מטרתם. אתמול פורסם כי אוניברסיטת ברקלי תפרסם בחודש הבא את הביוגרפיה של מארק טווין שתודפס לבקשתו 100 שנים אחר מותו. משהו בסיפור החיים של טווין הביך אותו והטריד אותו, עד שביקש להבטיח כי יתגלה רק זמן רב אחרי שבניו וניניו ילכו לעולמם. ואולם, לאלה שמבקשים לברר פרטים ומשמעות מאחורי טקסט, לאלה לא תמיד ניתנת הזדמנות גם אם מחבר הטקסט עודו בחיים. ולכך בדיוק כיוון אפלטון - אם רצונכם לרדת לדעתו של אדם שוחחו איתו. לטקסט, כידוע לכולם, 1000 פנים ופרשנויות.


ובכל זאת, אני בוחר לפרסם בלוג. ולא רק לפרסם, אלא גם להפציר בכולכם לפרסם. העלו על הרשת את דעותיכם, עמדותיכם, מחשבותיכם. הפיצו שורות תחתונות של עבודות מעניינות שכתבתם באוניברסיטה. שתפו בשירים ובסיפורים, בהגיגים וברעיונות. אנחנו מדברים אחד עם השני כל הזמן, ובעצם לא משתפים. יש דברים שלא יכולים לעבור בשיחת סיגירה מסדרונית או בסמס דווחני. גם בעידן של הטרדות מיניות, מותר עוד להתחכך זה בירכיו של זה ובתנאי שהדבר מוליד ומוציא תובנות חדשות שיכולות להעשיר את הדעת.


ובמילים פשוטות וקצרות, בואו לקרוא אותי ותנו לי לקרוא אתכם. בתקווה שכך נוסיף ממד נוסף לחיי האינטרנט שלנו, ואולי גם הרבה מעבר לכך.


שתהיה לכולנו שנה טובה.

סיפור וחזון

אחד מהמפקדים שהשפיעו עליי בצבא, הרבה לדבר על "חשיבות הסיפור". לדבריו, כשמדברים על תרחישים אפשריים, מוטב שלא לדבר על עקרונות בלבד. תמיד כדאי לנסות לספר את הסיפור: "תשתמשו בדוגמאות, בעלילות, בתיאורים. סיפור שלם עם התחלה אמצע וסוף... רק שתגבשו את זה כך נוכל לראות את הסיפור הזה ראוי להיחשב כתרחיש בר קיימא, מציאותי, אמיתי ורלוונטי".

כשאנחנו מסתכלים על אבות הציונות, אנחנו נתקלים בתופעה מעניינת. מרביתם של הוגי הציונות היו סופרים, יוצרי פרוזה. בראשם - הרצל, שאת הילתו כחוזה המדינה קיבל בעיקר משום שהציג חזון בר קיימא, פרש בפנינו מציאות שלמה של מדינה יהודית: מהעיתונים שיקראו בה, השפה שידברו בה, הפוליטיקה שתהיה בה. הרצל לא הוביל פוליטית להקמת המדינה. מרבית מאמציו כשלו. אבל ספרי הפרוזה שכתב הפכו את הרעיון התיאורטי הזה למשהו שנראה כחלופה אפשרית, הוא הסיר סקפטיות וחשדנות, הוא גרם לאנשים (בעיקר ליהודים) להבין שהרעיון ההזוי הזה יכול לעבוד. 

ואמנם, הנושא של שימוש ב"סיפור" אינו חדש. אפלטון התייחס לשימוש המרובה שלו במשלים ובדימויים וטען כי ברקע לכך עומדת הבנתו כי לעיתים קרובות פגישתו של האדם עם "האמת" לא יכולה להיעשות באמצעים עקיפים, עקרוניים או תאורטיים. המשלים מאפשרים לקורא להיכנס לתוך עולם מציאותי לכאורה, שלם ומורכב - שבתוכו הוא נחשף לרעיון "האמת" במלואו. דרכו הוא יכול להתרשם בכוחות עצמו האם החזון המוצג בפניו מציאותי, אם הוא יכול לעבוד. המפגש הבלתי אמצעי הזה עם "האמת" חזק יותר מכל טיעון לוגי או תיאורטי.

יצא לי לשמוע באחרונה הרצאה קצרה של פרופ' אסא כשר. בתום הרצאתו התייחס למונח מרתק שטבע הפילוסוף רולס שנקרא "OVERLAPPING CONSENSUS". מהות הרעיון - האפשרות להגיע לפשרה בין שני עקרונות מתנגשים לא על בסיס הגעה לעמק השווה, אלא באמצעות מציאת מרחב פשרה חיצוני לשתי העמדות המתנגשות, וחיבור מרחב זה ליסודות הרציונאליים של כל אחד מהצדדים. הוא הדגים את הצלחתו להגיע להבנות מרתקות בנושא הזה באמצעות שימוש ביצירתיות ובתרחישים "אחרים" (חשיבה מחוץ לקופסה), שהביאו לפתרונות לסכסוכים עמוקים וסוערים במיוחד. מדובר ברעיון מרתק - לא מנסים להגיע לפשרה, אלא להבנה, לפתרון. זה לא רק סמנטי, זה כיוון אחר. במילים אחרות, צריך רק למצוא "סיפור" שיכול לעבוד, ששני הצדדים יוכלו מנימוקיהם שלהם לתמוך בו ולצדד בו. 

מה צריך בשביל לכתוב "סיפור" כזה, שגם נוסך תקווה ואמון, גם מחיה מציאות חזונית וגם טומן בחובו יכולת לגשר בין קטבים? כנראה שקורטוב יצירתיות, מעט "חזון", ניסוח מדוייק ומעמיק של "השאלות הנכונות", נכונות אמיתית לצאת ממוסכמות ואופטימיות אותנטית סביב האפשרות למצוא פתרון צודק, הגיוני ובר קיימא לכל אתגר. 

המסקנה האפשרית מהדיון הזה היא שאולי אנחנו צריכים להיות יותר סופרים, ופחות הוגי דעות. יותר פרוזאים ופחות תיאורטיקנים. כמובן שזה לא בא במקום - לעולם ידרוש הפתרון הבנה מעמיקה של עולם הבעיה, ההיסטוריה, הפערים הנורמטיבים וכו'. אבל בסוף התהליך, אפשר כי מוטב להתרחק מעט מהקרקע היציבה ולדלג אל עולם חלופי, החזוני - שבו ניתן לאתר את הסיפור החדש, את הפתרון האחר.  

המחקרים מוכיחים: חייך, הכל לטובה

אני לא מחייך. גיליתי זאת כבר בשחר ילדותי ומאז הפך הדבר למאפיין מוכר בפניי ובחיי. לא עזרו תחינותיה של אמי בצאתנו למפגש משפחתי בו ביקשה שאתאמץ יותר להפגין חיבה ואמפתיה כלפי הדודים; גם לא אינספור ההבהרות שסיפקתי לחבריי כי איני כועס עליהם ולמעשה, דווקא נהנה מאוד בחברתם. גם הבלבול שנוצר בעיני מכרים חדשים המתקשים להבחין בין התבטאויותיי הכנות להערותיי הציניות לא שינה את הבעותיי. אני תמיד נראה רציני מדי, אדיש, קפוא. שרירי הלחיים מסרבים להימתח לצדדים, השפתיים ממאנות להתרומם ולחשוף חניכיים. אני פשוט לא מחייך.

במהלך השנים נאלצתי לסגל לעצמי תחליפים בדמות חיוכים מזויפים. אלה שימשו אותי בעיקר בתמונות משפחתיות, שבעת הנצחתן בחרתי להקריב את האמת הפנימית שלי לטובת שכתוב ההיסטוריה. משך שבועות ארוכים ניצבתי מול המראה בניסיון לעצב לעצמי חיוך לבבי ושובה. קינאתי בפרצופים המחייכים של אחרים והעלתי ביני לבין עצמי את האפשרות להשאיל את אחד החיוכים שלהם, ולו לתקופה מוגבלת. מטריד להיזכר כמה מחשבה ותכנון הושקעו בניסיון לייצר את החיוך הספונטני ביותר. ואולם, ברבות השנים בחרתי להפסיק עם מנהג זה. ניתן למצוא עדויות שלי מחמש עשרה השנים האחרונות כשאני זועף באירועים מגוונים, בערים שונות ברחבי העולם ואף במסיבות, טקסים וימי הולדת. תלונות סובביי לא הועילו, כמו גם הסבריי כי לא מדובר בהתנכלות מכוונת. הגדילה לעשות מורתי לצרפתית, שעה שנזפה בי על הגייתי והסבירה כי יש אותיות שחייבים להגות "עם חיוך". בהיתי בה באדישות ופליאה ותהיתי לעצמי: האם לאחר יותר מעשרים שנים של הבעות יגון, אשנה כעת את פניי בשביל עיצור פריזאי?

כשאני מתבונן סביבי אני מגלה כי במידה רבה חסרוני אינו כה שכיח. מתוך התצפיות שאני מקיים בשנים האחרונות אני מתרשם כי כולם מחייכים. יתרה מזאת, ממצאים בלתי מבוססים משקפים כי העולם מחייך יותר דווקא בימים בהם אנחנו שמחים פחות (סביר כי קיימת תקנה בנושא תחת חוקי מרפי). ואמנם, כיום אני יודע כי תינוקות אנושיים מתחילים לחייך כבר בגיל חודש, ובגיל חצי שנה מסוגלים לזהות פנים המחייכות אליהם[1]. החיוך איננו נחלתם של בני האדם בלבד, והוא מזוהה גם בפניהם של בעלי חיים רבים בעולם הטבע. כלומר, במובנים רבים קיימות הוכחות אמפיריות המחזקות את הביטוי "העולם מחייך אליך". אם כן, מדוע לא כולם מסוגלים לחייך אליו בחזרה?

חסך החיים הזה הוא שהוביל אותי לבקש לחקור את תופעת החיוך. גיליתי להפתעתי כי בנושא קיימים מחקרים רבים ומגוונים, וכי רב הנסתר על הגלוי. אחת השאלות המרתקות ביותר עימן מבקשים מדענים להתמודד היא שאלת מקור החיוך ומשמעותו. מתברר, כי בשאלה זו קיימות שתי אסכולות מתחרות וסותרות. אסכולה אחת טוענת כי מקורו של החיוך הוא בהבעת פנים המכונה בפי החוקרים "פני משחק". במחקרים שבוצעו על שימפנזים, עלה כי חיות אלה נוטות למתוח את "שרירי החיוך" שלהן בעת שהן משחקות זו עם זו. תופעות דומות התגלו גם בקרב כלבים וחתולים וכן תינוקות אנושיים. המדענים סבורים שפשר תופעה זו מלמדת כי החיוך הוא מסר תקשורת בלתי מילולי שהתפתח בעולם החי ומבקש להעביר רמז של רצון לשחק, להשתעשע וליהנות באופן משוחרר עם יצור אחר[2]. אם ניקח בחשבון את הפרשנות המרחיבה של המונח "משחק", הרי שנוכל להסיק מכך שהחיוך משמש אותנו כדי להקרין רצון להיכנס לאינטראקציה בלתי מחייבת וחופשית. זאת, כחלק מהשפה הבלתי מילולית העלומה והנסתרת של עולם הטבע, המשותפת ליצורים האנושיים ולבעלי החיים. לא מנחמת אותי התובנה כי במובנים מסוימים התפתחותי נחותה מזו של שימפנזה.

אסכולה אחרת טוענת שהחיוך הוא למעשה תגובה נוירולוגית בסיסית במסגרתה מתבצעת הרפיה של שרירי הפנים כתוצאה מהפחתה מיידית של תופעות חרדה, כאב, כעס או מצוקה. על פי גישה זו, החיוך הוא למעשה ביטוי נוירולוגי לתחושת אושר, הקלה ורווחה[3]. למעשה, קיימים מחקרים המצביעים על כך שאותה תחושת הקלה מתורגמת לשינויים נוירולוגיים בכל הגוף, אולם אנו מבחינים בשינויים רק בשרירי הפנים בשל תכונותיהם הייחודיות (הם קטנים, רגישים ונטולי התנגדות). כלומר, אם מבנהו האנטומי של האדם היה דומה למבנה הכלב, סביר שהחיוך האנושי היה מלווה גם בנענוע עולץ של הזנב[4].

בניסיון למצוא תשובה מדויקת ומוסמכת לשאלה זו, בוצעו מחקרים רבים בנושא נטיות החיוך של תינוקות. מחקרים אלה, שבוצעו על ידי פסיכולוגים, רופאים וסוציולוגיים, התבססו על הנחת היסוד כי הפנים הם המקור הגדול ביותר של מסרי התקשורת הבלתי מילולית. דארווין היה אחד המדענים הראשונים שחקר את נושא החיוך, וקבע כי החיוכים ששולחת אם לבנה הם הבסיס לפיתוח יכולות האמפתיה והחברותיות שלו. חוקרים נוספים אף טענו כי הבעות הפנים המחייכות של האם חשובות יותר להתפתחותו מאשר סיפוק צרכיו הפיזיים. כך או כך, המחקר שנערך על תינוקות הוביל להתגבשות תאוריה חדשה באשר למקורות החיוכים המושתתת במידה רבה על סינתזה בין שתי האסכולות המסורתיות. לטענת החוקרים, התינוק מחייך כבר בימיו הראשונים מתוך רפלקס טבעי בלתי נשלט ונטול משמעות. רק לאחר השלמת תהליך "החיברות" שהוא עובר באמצעות האנשים המצויים בסביבתו, מקבל חיוכו של העולל משמעות חברתית המסמלת אושר, חברותיות ונינוחות[5]. המסקנה הנגזרת מכך עגומה למדי - תינוק מחייך ללא סיבה כמעט מדי יום. עם זאת, לאורך תהליך התבגרותו, נדרש העולל להפחית את מינון חיוכיו וללמוד מתי החיוך מותר - ומתי מיותר. כלומר, ככל שאנו נחשפים יותר לדרכו של עולם, אנו צוברים גורמים המוחקים את החיוך מעל פנינו. ואולם כשאני חושב על כך, אני נזכר במאמצי השווא של הגננת שלי לשכנע אותי לחייך בתמונת המחזור השנתית שצולמה בחצר. האם כבר אז הייתי מוטרד מאתגרי האנושות בשלהי המאה העשרים? מוטב כמדומני שלא אשיב על שאלה זו.

מכל מקום, גם "הפשרה" בין שתי האסכולות לא סיפקה רבים מהחוקרים, שהוסיפו לנסות ולהוכיח כי מקורם של החיוכים הוא בתהליכי חברות חיצוניים, ולא בפעולות שרירים מכניות המשקפות הלכי רוח פנימיים. אחד המחקרים המעניינים שבוצעו בנושא זה נעשה בסיועם של מתנדבים עיוורים. החוקרים ערכו תצפיות ממושכות אחר הבעות הפנים של עיוורים במצבים שונים שהשפיעו על מצב רוחם. הממצאים הוכיחו שעיוורים נוטים לחייך פחות באופן משמעותי בעיתות אושר ורוגע, בהשוואה לאוכלוסייה שאינה עיוורת. מבצעי המחקר מזהים בממצאיו אישוש נוסף לטענה שהחיוך הוא ביטוי חברתי יותר מאשר נוירולוגי[6]. ואולי, ההשערה המדויקת ביותר שייכת למחקר שביצעו לאחרונה רופאי שיניים אמריקאיים. אלה טוענים שאיתרו קשר ישיר בין תדירות החיוכים אצל תינוקות לבין הבריאות הדנטאלית של שיניהם[7].

בשונה מהמחלוקת המדעית בשאלת מקור החיוך, ניכרת הסכמה רחבה בדבר טענה אחרת: החיוך הוא אמנם מדבק. מחקרים רבים מוכיחים שהתבוננות בחיוך של אדם אחר מגרה את שרירי הפנים ומובילה במקרים רבים להפעלת אותם שרירי חיוך. הדבר נכון הן אצל תינוקות המתבוננים באמם המחייכת, והן בבוגרים. יתרה מזאת, מחקרים מצביעים על כך שגם היחשפות טקסטואלית למילים או לפעלים הקשורים ל"חיוך" עשויה לעורר את הפעלת שרירי הפנים. כלומר, מספיקה היחשפות לחיזיון או דימוי של חיוך כדי להידבק בתופעה[8]. מסתבר, כי לצד נטייה הטבעית לכך, "תפוצת החיוך" מושפעת גם היא מגורמים חברתיים, תרבותיים ומגדריים. כך, עולה שילדים אמריקאים נוטים "להחזיר חיוך" לזר יותר מילדים ישראלים, וכי בנות "מחזירות חיוך" יותר מבנים. מחקר בודד אף טוען שילדים בכורים נוטים להחזיר חיוך יותר מאחיהם הקטנים[9].

כפי שיכולתי להעיד בעצמי ואמנם מוכח גם אמפירית, לא כל בני האדם מחייכים באותו המינון. ואמנם, בסביבתנו אנו מזהים בקלות פרצופים מחייכים יותר ומחייכים פחות. אחת השאלות החברתיות המוכרות ביותר נוגעות לתהיה האם עושר ורמת חיים גבוהה גורמים לאנשים לחייך יותר. המחקרים אינם מספקים תשובה חד משמעית לשאלה זו ומרבית הממצאים אמביוולנטיים. המעניין הוא שחלק מהמחקרים מצביעים בפירוש על כך שאנשים הממוקמים בשכבות הנמוכות יותר של האוכלוסייה נוטים לחייך יותר (בבחינת "מרבה נכסים מרבה דאגה")[10]. בתוך כך, בסקר שנערך לאחרונה בישראל עלה שדתיים ושומרי מסורת מחייכים באופן יחסי יותר, והעיר שבה מחייכים הכי הרבה היא - ירושלים[11]. לצד זאת, כמובן שלא כל פנים מחייכות מעידות בהכרח על מאפייניו החברתיים של האדם. כך למשל, ניסויים הצביעו על עלייה ניכרת במינוני החיוך בעקבות שתיית אלכוהול[12]. ניסויים דומים שנערכו בנוכחותי מניבים ממצאים דומים.

יש חוקרים הטוענים כי ניתן ללמוד על אופיו של האדם באמצעות ניתוח צורת ומבנה חיוכו. למשל, אנשים המחייכים בלי להפריד את השפתיים נחשבים כבעלי סוד, חיוך החושף רק את השיניים העליונות הוא סימן ללב טוב ואופי ישר. חיוך החושף גם את החניכיים העליונות מעיד על נטייה לדיכאון, בעוד שחיוך המגלה גם את השיניים העליונות וגם את התחתונות מצביע על אופי פתוח, הוגן ונדיב[13]. ניסיונות להוכיח זיקה בין שכיחות החיוך בפניו של אדם לבין נטייתו לאמר אמת לא הובילו לממצאים חד משמעיים. ברקע לכך, המסקנה כי בעוד דוברי אמת נוטים לחוש רגועים ושמחים יותר, שקרנים מרבים לפזר יחד עם כזביהם גם חיוכים מזויפים[14].

לצד מאפייניו המדעיים והרפואיים, מובן כי לחיוך תפקיד מרכזי גם במישור החברתי והפוליטי. החיוך נתפס, אצל גברים ונשים כאחד, ככלי חשוב ביצירת רושם ראשוני וכמאפיין חיוני בהשגת תפקידים ומשרות בכירות. אגדה מפורסמת על ווינסטון צ'רצ'יל מספרת כי בהיותו שר בממשלה הבריטית סירב להעסיק אדם מסוים משום שלא חיבב את החיוך שלו. ואמנם, מחקרים הצביעו על כך שגברים ונשים נוטים לחייך יותר במהלך ראיון העבודה, ותדירות חיוכם אף עולה ככל שהעבודה נתפסת בעיניהם כאטרקטיבית יותר[15]. יתרה מזאת, החיוך נתפס כרכיב כה משמעותי להצלחה בחיים, עד כי מחקר שבוצע על בסיס תמונות בוגרים בספר מחזור בקולג' אמריקאי הוכיח כי האנשים המחייכים זכו להישגים משמעותיים יותר לאחר 20 שנה בתחומי הקריירה והזוגיות[16]. תודו בוודאי כי די בעצם קיומו של מחקר מסוג זה כדי לעורר חיוך.

במישור הפוליטי, לחיוך נודעה חשיבות מרובה הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית ובפרט בעולם המערבי. כך, מחקרים מוכיחים כי להבעות הפנים של מנהיג במהלך נאומיו יש השפעה דרמטית על האופן בו נתפס נאומו, לעיתים אף יותר מתוכנו. המחקרים אף מצביעים על כך שהבעות הפנים משפיעות על הרגשות, הלכי הרוח והתחושות הפנימיות אצל הצופים. במחקר שסקר נאומים של נשיאים אמריקאים, אובחן כי כאשר הנשיא מחייך, גוברת תחושת האמון והנינוחות הנוצרת בקרב הקהל[17]. בזירה הבינלאומית, מדינות רבות משתמשות במוטיב החיוך כדי ליצור אמון למול מדינות אחרות. תובנה זו נפוצה גם באזורינו: פעמים רבות נטען כי הנשיא האיראני בראשית שנות האלפיים ח'תאמי הצליח להוביל לשיפור ביחסי החוץ של מדינתו בזכות "פניו המחייכות"; ואילו דמשק החלה לשגר יותר נשים דוברות לאמצעי התקשורת כדי לשקף את "פניה המחייכות" של סוריה. הנחיות מיוחדות שפרסם המשטר הסיני ערב אולימפיאדת בייג'ינג הורו לתושבים להקפיד לחייך לאורחים הזרים במהלך אירוח המשחקים. הנחיות דומות פורסמו גם בשנת 1988 על ידי המשטר הדרום קוריאני ערב אולימפיאדת סיאול[18].

למרבה האירוניה, בסיומה של הסקירה הזו אני מוצא הרבה פחות סיבות לחייך. אולי זה משום שלמדתי כי סיכויי להתחקות אחר שורשיו העלומים של החיוך הם קלושים, שכן גם המדענים חלוקים לגביהם; ואולי, בשל החיזוק שקיבלתי לחששותיי כי חשיבותו של החיוך רבה ורלוונטית כמעט לכל תחומי החיים (המהלך הלוגי כאן קצת חמקני וכדאי להבהיר אותו. יש לו פחות סיבות לחייך כי הוא הבין שהחיוך חשוב? להבהיר למה- בגלל שאין לו נטייה טבעית לחייך?). הפנים אמנם נתפסות כראי הנפש, ו"האדם המחייך" מצטייר כנעים, משתף, מנומס, כן, חברותי ומאושר יותר. אופיו המדבק של החיוך הופך אותו למקור של אנרגיה חיובית הנובעת מתחושות נעימות פנימיות, המבקשות להתפשט ולהתרחב לכל עבר באופן בלתי מילולי ובלתי נשלט. למעשה, אין כל מאפיין שלילי הנקשר אל החיוך, אולי למעט הבעייתיות הטמונה בהיעדרו.

ייתכן שנותר לי להתנחם בממצא מחקרי נוסף המשותף למרבית הניסויים שבוצעו בשנים האחרונות: "אפקט החיוך" פועל גם באופן ההפוך. כלומר, אדם המאלץ עצמו לחייך ולהקרין - גם באופן מלאכותי - אושר ונינוחות לסביבתו, צפוי בהדרגה לחוש בעצמו סיפוק ושביעות רצון. כלומר, יש אמת אמפירית מאחורי הביטוי "חייך והעולם יחייך בחזרה". אני שוקל לאמץ את ההמלצה הזו. המציאות לא תמיד מעודדת אותנו לחייך, והעולם אינו מרבה להסביר פנים. אבל אני עדיין מאמין שהחיוך מסתתר אי שם בנפש, ולפעמים הוא צריך רק עזרה קלה להיחלץ ממנה. לא תמיד מוצאים סיבות לחייך, ובמקרים כאלה צריך להמציא אותן. לא רק בשבילנו, אלא גם בשביל החברים, המשפחה והשלווה העולמית. גם בימים בהם נדמה לנו שאיבדנו את החיוך שלנו, צריך לזכור שהוא עדיין שם, ממתין להחלטתנו להתגלות, ממש מתחת לאף.

---

[1] Gemma Gladstone and Gordon Parker, "When you’re smiling does the whole world smile for you?", Australasian Psychiatry , Vol 10, No 2, June 2002, pp. 144-146

[2] William k. Redican, An evolutionary perspective on human face displays in Emotion in human face, Ed. Paul ekman (Cambridge: Cambridge university press, 1982), pp. 253-259

[3] Silvan S. Tomkins, Affect theory in Emotion in human face, Ed. Paul ekman (Cambridge: Cambridge university press, 1982), pp. 370-377

[4] Carrole e. izard, The Face of Emotion (New York : Appleton-Century-Crofts, 1971), pp. 42-44

[5]  Ibid, pp. 319-320

[6] Ibid, pp. 44-45

[7] Patel RR, Tootla R, Inglehart MR. Does oral health affect self perceptions, parental ratings and video-based assessments of children’s smiles? Community Dent Oral Epidemiol 2007; 35: 44–52

[8] Foroni, F. & Semin, G. R, Language that puts you in touch with your bodily feelings: The multimodal responsiveness of affective expressions, Psychological Science, 20(8), pp. 979.

[9] Yael E. Babad, Irving E. Alexander and Elisha Y. Babad, Returning the smile of the stranger: development patterns and socialization factors, Monographs of the society for research in child development, no. 203, vol. 48, no. 5 (1983)

[10] Judith a. hall, Erik j. coats, lavona smith lebeau, Is smiling related to interpersonal power? Theory and meta-analysis, in Advances in social & organizational psychology, ed. Donald a. hantula

[11] Ynet, "סקר ליום העצמאות: מה גורם לישראלים לחייך?", פורסם: 29 אפריל 2009, http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3707763,00.html

[12] Willibald Ruch, "Extraversion, Alcohol, and Enjoyment" in What the Face Reveals, Paul Ekman and Erika L. Rosenberg (Ed.), (New York: Oxford University Press, 2005), pp. 128

[13] רודני דיוויס, המשמעות של שפת הפנים (רמת גן: אור-עם, תש"ן), עמ' 122

[14] Paul Ekman, Wallace Friesen and Maureen O'Sullivan, "Smiles When Lying" in What the Face Reveals, Paul Ekman and Erika L. Rosenberg (Ed.), (New York: Oxford University Press, 2005), pp. 207-209

[15] Anneke Vrugt and Marieke Van Eechoud, "Smiling and self-presentation of men and women for job photographs", European Journal of Social Psychology 32, 419–431 (2002)

^[16] Patel RR, Tootla R, Inglehart MR. Does oral health affect self perceptions, parental ratings and video-based assessments of children’s smiles? Community Dent Oral Epidemiol 2007; 35: 44–52

[17] Patrick A. Stewart, Bridget M. Waller. James N. Schubert, Presidential speechmaking style: Emotional response to micro-expressions of facial affect, Motiv Emot (2009) 33:125–135

[18] BBC, China bans dog from Olympic menu, Published: 11 July 2008, http://news.bbc.co.uk/2/hi/7501768.stm

אטומים בודדים

הפגנות החרדים ביפו, בבני ברק ובירושלים עוררו בעיקר מבוכה רבה בקרב הציבור הישראלי. יותר מאשר כעס או סלידה, ניכר כי מרבית הציבור מוצא עצמו מבולבל - בסיפור הזה קשה להגדיר צודקים ושוגים, מנצחים ומפסידים. לא ברור האם בג"ץ פעל להציל את דמותה הנאורה של המדינה כמתנגדת לכל גילוי גזענות, או שמא התערב באופן לא חכם ומתחשב במחלוקת קהילתית פנימית שנכון היה שתיפתר בחדרי חרדים. בשולי הדברים, כלל לא ברור מתוקף מה התערב בג"ץ בפרשה, והאם לא מילא כאן פעם נוספת תפקיד מחנך ומטיף יותר מאשר שופט ופוסק. ואמנם, אנו עוסקים בשאלה האם פסיקתו של השופט אדמונד לוי הייתה "חכמה", ומתעלמים פעם נוספת מהפינה אליה נדחק ביהמ"ש העליון, לעסוק בסוגיות ליבה חברתיות נוכח שתיקתה המביכה של הממשלה על שריה והעומד בראשה.

ואולם, מעל הכל נתפסת פעם נוספת הדמוקרטיה הישראלית כמי שנותרת חסרת כלים אפקטיביים למול מיעוט המערער על יסודות הציונות והריבונות הממלכתית. הכנסת יודעת לדון בשאלות זכויות חברי כנסת סוררים ואף לפסול מפלגות אנטי-ציוניות מלהתמודד בבחירות, אולם נותרת באזלת יד כאשר נדרשת להתמודד עם מיעוטים רחבים שאינם מכירים בלגיטימיות הריבונית של המדינה. אזלת יד זו, שאפשר ומאפיינת את שיטת השלטון הדמוקרטית בכל מדינות המערב, חריפה עוד יותר נוכח האתגר החברתי, הפוליטי והדמוגרפי שמציבות הקהילות החרדיות והערביות בפני הממסד.

לכאורה, קיימים שלושה כלים בסיסיים להתמודדות עם מגזרים בדלניים. השיטה הראשונה והעמוקה ביותר היא מערכת החינוך. מסגרת זו אמורה לשמש את מדינת הלאום כדי להנחיל ערכים ורעיונות משותפים ולייצר בסיס אידיאולוגי ואמוני משותף, שממנו תגזר שפה משותפת ותרבות שיח. ואולם, השפעתה של הממשלה בירושלים על מערכות החינוך החרדיות והערביות דלה ומוגבלת, ולפיכך אפיק זה נותר תיאורטי בלבד. נתיב נוסף יכול להיות הידברות פוליטית, במסגרתה תיזום הממשלה שיח מעמיק ויסודי בין מנהיגי החברות ותנסה לייצר הבנות פוליטיות. תהליך דומה הובל בתקופה האחרונה בצרפת, שם הקים ארמון האליזה מנהל ממשלתי מיוחד שהוביל דיאלוג בין-תרבותי בשאלת "הזהות הצרפתית". למרבה הצער, גם נתיב זה אינו בר מימוש בעתיד הנראה לעין, וודאי לא בימיה של הממשלה הנוכחית שנדמה כי את עיקר מאמציה משקיעה כדי להימנע מעיסוק בסוגיות אלה. כך, נותר למעשה האפיק האחרון והפשוט ביותר - תקציבים. אם אינך יכול להכיל את האוכלוסיות הבעייתיות, נסה לקנות את נאמנותן. מובן, כי אפיק רדוד זה אין בו כדי להביא לצמצום מהותי של הפערים והמתיחות בין הצדדים.

נהיר כי לא חסרים גורמים וסיבות שיסבירו את היעדר השיח בין המגזרים בחברה הישראלית. תרבות הבורות והסלידה כה מושרשות בקולקטיב, עד כי לפרקים ספק אם ניתן להתייחס ברצינות לתושבי המדינה כחברי אותו העם. אך בטרם יישלחו חצי ההאשמה והביקורת אל עבר החברה החרדית בכללותה והגורמים הקיצוניים שבה בפרט, יש תחילה לבחון ולשאול מהו התפקיד שממלאת, או לא ממלאת, החברה החילונית בעידוד תהליך גיבוש הזהות והמכנה המשותף. החברה החילונית עברה בשנים האחרונות תהליך אטומיזציה מואץ - היא ניצבת מול האתגרים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של העת האחרונה שהיא מפורדת ומפוצלת, בתחושת דכדוך משתקת של אובדן דרך וחזון. למול כושר הגיוס והלכידות של החברות הדתיות והחרדיות, ניצב הרוב החילוני רופס ואדיש: מערכת החינוך שוקעת, תנועות הנוער הופכות שטחיות, התקשורת צהובה ומנהיגי הדור שוטחים הגותם בעיקר ב"פנאי פלוס". המולקולות המורכבות והמסועפות, מצטיירות כיציבות ודומיננטיות יותר נוכח ים האטומים החופשיים נטולי הזיקה. בחברה החילונית, כך נדמה, פשוט אין כימיה. לא קיימת כיום אלטרנטיבה חילונית מגובשת ומובהקת, שתוכל לפתוח חלון של תקווה לעתיד אחר במדינה הזו. יותר מאשר הדכדוך שהדבר כופה על אוכלוסיית הרוב, מגמה זו מונעת את האפשרות לקיום דיאלוג קוהרנטי ואפקטיבי עם המגזרים האחרים. מי יוכל היום לייצג את התרבות והאינטרסים החילוניים? האם בכלל ניתן לדבר על מונחים אמורפיים אלה?

דווקא למול האתגרים העצומים שניצבים כיום בפני הזהות הישראלית, שיש החוששים כי הם עלולים לאיים על קיומה של המדינה בטווח הבינוני והארוך, חשוב לנסות ולגבש חזון חילוני מובנה. הדיאלוג הפנימי במישור הציבורי והממלכתי חיוני לא רק כדי לשבור את מסכת האדישות המשתקת בציבור שעדיין מהווה רוב במדינה, כי אם גם לייצר מסד מוצק שיאפשר דיאלוג עם אוכלוסיות ומגזרים אחרים. בטרם אנו זועקים ומביעים חשש מפני הקיצוניים, רצוי לנסות ולהבין מהי בדיוק אותה "אלטרנטיבה שפויה" שיכולה להדוף את השסעים והפערים. למדינה יש את הכלים להניע תהליך הידברות והתעצבות מושכל, והיא יכולה לפתוח בו בטווח זמן קצר. היא אינה חייבת לחכות לוועדת החקירה הבאה כדי לעשות זאת.