אני לא מחייך. גיליתי זאת כבר בשחר ילדותי ומאז הפך הדבר למאפיין מוכר בפניי ובחיי. לא עזרו תחינותיה של אמי בצאתנו למפגש משפחתי בו ביקשה שאתאמץ יותר להפגין חיבה ואמפתיה כלפי הדודים; גם לא אינספור ההבהרות שסיפקתי לחבריי כי איני כועס עליהם ולמעשה, דווקא נהנה מאוד בחברתם. גם הבלבול שנוצר בעיני מכרים חדשים המתקשים להבחין בין התבטאויותיי הכנות להערותיי הציניות לא שינה את הבעותיי. אני תמיד נראה רציני מדי, אדיש, קפוא. שרירי הלחיים מסרבים להימתח לצדדים, השפתיים ממאנות להתרומם ולחשוף חניכיים. אני פשוט לא מחייך.
במהלך השנים נאלצתי לסגל לעצמי תחליפים בדמות חיוכים מזויפים. אלה שימשו אותי בעיקר בתמונות משפחתיות, שבעת הנצחתן בחרתי להקריב את האמת הפנימית שלי לטובת שכתוב ההיסטוריה. משך שבועות ארוכים ניצבתי מול המראה בניסיון לעצב לעצמי חיוך לבבי ושובה. קינאתי בפרצופים המחייכים של אחרים והעלתי ביני לבין עצמי את האפשרות להשאיל את אחד החיוכים שלהם, ולו לתקופה מוגבלת. מטריד להיזכר כמה מחשבה ותכנון הושקעו בניסיון לייצר את החיוך הספונטני ביותר. ואולם, ברבות השנים בחרתי להפסיק עם מנהג זה. ניתן למצוא עדויות שלי מחמש עשרה השנים האחרונות כשאני זועף באירועים מגוונים, בערים שונות ברחבי העולם ואף במסיבות, טקסים וימי הולדת. תלונות סובביי לא הועילו, כמו גם הסבריי כי לא מדובר בהתנכלות מכוונת. הגדילה לעשות מורתי לצרפתית, שעה שנזפה בי על הגייתי והסבירה כי יש אותיות שחייבים להגות "עם חיוך". בהיתי בה באדישות ופליאה ותהיתי לעצמי: האם לאחר יותר מעשרים שנים של הבעות יגון, אשנה כעת את פניי בשביל עיצור פריזאי?
כשאני מתבונן סביבי אני מגלה כי במידה רבה חסרוני אינו כה שכיח. מתוך התצפיות שאני מקיים בשנים האחרונות אני מתרשם כי כולם מחייכים. יתרה מזאת, ממצאים בלתי מבוססים משקפים כי העולם מחייך יותר דווקא בימים בהם אנחנו שמחים פחות (סביר כי קיימת תקנה בנושא תחת חוקי מרפי). ואמנם, כיום אני יודע כי תינוקות אנושיים מתחילים לחייך כבר בגיל חודש, ובגיל חצי שנה מסוגלים לזהות פנים המחייכות אליהם[1]. החיוך איננו נחלתם של בני האדם בלבד, והוא מזוהה גם בפניהם של בעלי חיים רבים בעולם הטבע. כלומר, במובנים רבים קיימות הוכחות אמפיריות המחזקות את הביטוי "העולם מחייך אליך". אם כן, מדוע לא כולם מסוגלים לחייך אליו בחזרה?
חסך החיים הזה הוא שהוביל אותי לבקש לחקור את תופעת החיוך. גיליתי להפתעתי כי בנושא קיימים מחקרים רבים ומגוונים, וכי רב הנסתר על הגלוי. אחת השאלות המרתקות ביותר עימן מבקשים מדענים להתמודד היא שאלת מקור החיוך ומשמעותו. מתברר, כי בשאלה זו קיימות שתי אסכולות מתחרות וסותרות. אסכולה אחת טוענת כי מקורו של החיוך הוא בהבעת פנים המכונה בפי החוקרים "פני משחק". במחקרים שבוצעו על שימפנזים, עלה כי חיות אלה נוטות למתוח את "שרירי החיוך" שלהן בעת שהן משחקות זו עם זו. תופעות דומות התגלו גם בקרב כלבים וחתולים וכן תינוקות אנושיים. המדענים סבורים שפשר תופעה זו מלמדת כי החיוך הוא מסר תקשורת בלתי מילולי שהתפתח בעולם החי ומבקש להעביר רמז של רצון לשחק, להשתעשע וליהנות באופן משוחרר עם יצור אחר[2]. אם ניקח בחשבון את הפרשנות המרחיבה של המונח "משחק", הרי שנוכל להסיק מכך שהחיוך משמש אותנו כדי להקרין רצון להיכנס לאינטראקציה בלתי מחייבת וחופשית. זאת, כחלק מהשפה הבלתי מילולית העלומה והנסתרת של עולם הטבע, המשותפת ליצורים האנושיים ולבעלי החיים. לא מנחמת אותי התובנה כי במובנים מסוימים התפתחותי נחותה מזו של שימפנזה.
אסכולה אחרת טוענת שהחיוך הוא למעשה תגובה נוירולוגית בסיסית במסגרתה מתבצעת הרפיה של שרירי הפנים כתוצאה מהפחתה מיידית של תופעות חרדה, כאב, כעס או מצוקה. על פי גישה זו, החיוך הוא למעשה ביטוי נוירולוגי לתחושת אושר, הקלה ורווחה[3]. למעשה, קיימים מחקרים המצביעים על כך שאותה תחושת הקלה מתורגמת לשינויים נוירולוגיים בכל הגוף, אולם אנו מבחינים בשינויים רק בשרירי הפנים בשל תכונותיהם הייחודיות (הם קטנים, רגישים ונטולי התנגדות). כלומר, אם מבנהו האנטומי של האדם היה דומה למבנה הכלב, סביר שהחיוך האנושי היה מלווה גם בנענוע עולץ של הזנב[4].
בניסיון למצוא תשובה מדויקת ומוסמכת לשאלה זו, בוצעו מחקרים רבים בנושא נטיות החיוך של תינוקות. מחקרים אלה, שבוצעו על ידי פסיכולוגים, רופאים וסוציולוגיים, התבססו על הנחת היסוד כי הפנים הם המקור הגדול ביותר של מסרי התקשורת הבלתי מילולית. דארווין היה אחד המדענים הראשונים שחקר את נושא החיוך, וקבע כי החיוכים ששולחת אם לבנה הם הבסיס לפיתוח יכולות האמפתיה והחברותיות שלו. חוקרים נוספים אף טענו כי הבעות הפנים המחייכות של האם חשובות יותר להתפתחותו מאשר סיפוק צרכיו הפיזיים. כך או כך, המחקר שנערך על תינוקות הוביל להתגבשות תאוריה חדשה באשר למקורות החיוכים המושתתת במידה רבה על סינתזה בין שתי האסכולות המסורתיות. לטענת החוקרים, התינוק מחייך כבר בימיו הראשונים מתוך רפלקס טבעי בלתי נשלט ונטול משמעות. רק לאחר השלמת תהליך "החיברות" שהוא עובר באמצעות האנשים המצויים בסביבתו, מקבל חיוכו של העולל משמעות חברתית המסמלת אושר, חברותיות ונינוחות[5]. המסקנה הנגזרת מכך עגומה למדי - תינוק מחייך ללא סיבה כמעט מדי יום. עם זאת, לאורך תהליך התבגרותו, נדרש העולל להפחית את מינון חיוכיו וללמוד מתי החיוך מותר - ומתי מיותר. כלומר, ככל שאנו נחשפים יותר לדרכו של עולם, אנו צוברים גורמים המוחקים את החיוך מעל פנינו. ואולם כשאני חושב על כך, אני נזכר במאמצי השווא של הגננת שלי לשכנע אותי לחייך בתמונת המחזור השנתית שצולמה בחצר. האם כבר אז הייתי מוטרד מאתגרי האנושות בשלהי המאה העשרים? מוטב כמדומני שלא אשיב על שאלה זו.
מכל מקום, גם "הפשרה" בין שתי האסכולות לא סיפקה רבים מהחוקרים, שהוסיפו לנסות ולהוכיח כי מקורם של החיוכים הוא בתהליכי חברות חיצוניים, ולא בפעולות שרירים מכניות המשקפות הלכי רוח פנימיים. אחד המחקרים המעניינים שבוצעו בנושא זה נעשה בסיועם של מתנדבים עיוורים. החוקרים ערכו תצפיות ממושכות אחר הבעות הפנים של עיוורים במצבים שונים שהשפיעו על מצב רוחם. הממצאים הוכיחו שעיוורים נוטים לחייך פחות באופן משמעותי בעיתות אושר ורוגע, בהשוואה לאוכלוסייה שאינה עיוורת. מבצעי המחקר מזהים בממצאיו אישוש נוסף לטענה שהחיוך הוא ביטוי חברתי יותר מאשר נוירולוגי[6]. ואולי, ההשערה המדויקת ביותר שייכת למחקר שביצעו לאחרונה רופאי שיניים אמריקאיים. אלה טוענים שאיתרו קשר ישיר בין תדירות החיוכים אצל תינוקות לבין הבריאות הדנטאלית של שיניהם[7].
בשונה מהמחלוקת המדעית בשאלת מקור החיוך, ניכרת הסכמה רחבה בדבר טענה אחרת: החיוך הוא אמנם מדבק. מחקרים רבים מוכיחים שהתבוננות בחיוך של אדם אחר מגרה את שרירי הפנים ומובילה במקרים רבים להפעלת אותם שרירי חיוך. הדבר נכון הן אצל תינוקות המתבוננים באמם המחייכת, והן בבוגרים. יתרה מזאת, מחקרים מצביעים על כך שגם היחשפות טקסטואלית למילים או לפעלים הקשורים ל"חיוך" עשויה לעורר את הפעלת שרירי הפנים. כלומר, מספיקה היחשפות לחיזיון או דימוי של חיוך כדי להידבק בתופעה[8]. מסתבר, כי לצד נטייה הטבעית לכך, "תפוצת החיוך" מושפעת גם היא מגורמים חברתיים, תרבותיים ומגדריים. כך, עולה שילדים אמריקאים נוטים "להחזיר חיוך" לזר יותר מילדים ישראלים, וכי בנות "מחזירות חיוך" יותר מבנים. מחקר בודד אף טוען שילדים בכורים נוטים להחזיר חיוך יותר מאחיהם הקטנים[9].
כפי שיכולתי להעיד בעצמי ואמנם מוכח גם אמפירית, לא כל בני האדם מחייכים באותו המינון. ואמנם, בסביבתנו אנו מזהים בקלות פרצופים מחייכים יותר ומחייכים פחות. אחת השאלות החברתיות המוכרות ביותר נוגעות לתהיה האם עושר ורמת חיים גבוהה גורמים לאנשים לחייך יותר. המחקרים אינם מספקים תשובה חד משמעית לשאלה זו ומרבית הממצאים אמביוולנטיים. המעניין הוא שחלק מהמחקרים מצביעים בפירוש על כך שאנשים הממוקמים בשכבות הנמוכות יותר של האוכלוסייה נוטים לחייך יותר (בבחינת "מרבה נכסים מרבה דאגה")[10]. בתוך כך, בסקר שנערך לאחרונה בישראל עלה שדתיים ושומרי מסורת מחייכים באופן יחסי יותר, והעיר שבה מחייכים הכי הרבה היא - ירושלים[11]. לצד זאת, כמובן שלא כל פנים מחייכות מעידות בהכרח על מאפייניו החברתיים של האדם. כך למשל, ניסויים הצביעו על עלייה ניכרת במינוני החיוך בעקבות שתיית אלכוהול[12]. ניסויים דומים שנערכו בנוכחותי מניבים ממצאים דומים.
יש חוקרים הטוענים כי ניתן ללמוד על אופיו של האדם באמצעות ניתוח צורת ומבנה חיוכו. למשל, אנשים המחייכים בלי להפריד את השפתיים נחשבים כבעלי סוד, חיוך החושף רק את השיניים העליונות הוא סימן ללב טוב ואופי ישר. חיוך החושף גם את החניכיים העליונות מעיד על נטייה לדיכאון, בעוד שחיוך המגלה גם את השיניים העליונות וגם את התחתונות מצביע על אופי פתוח, הוגן ונדיב[13]. ניסיונות להוכיח זיקה בין שכיחות החיוך בפניו של אדם לבין נטייתו לאמר אמת לא הובילו לממצאים חד משמעיים. ברקע לכך, המסקנה כי בעוד דוברי אמת נוטים לחוש רגועים ושמחים יותר, שקרנים מרבים לפזר יחד עם כזביהם גם חיוכים מזויפים[14].
לצד מאפייניו המדעיים והרפואיים, מובן כי לחיוך תפקיד מרכזי גם במישור החברתי והפוליטי. החיוך נתפס, אצל גברים ונשים כאחד, ככלי חשוב ביצירת רושם ראשוני וכמאפיין חיוני בהשגת תפקידים ומשרות בכירות. אגדה מפורסמת על ווינסטון צ'רצ'יל מספרת כי בהיותו שר בממשלה הבריטית סירב להעסיק אדם מסוים משום שלא חיבב את החיוך שלו. ואמנם, מחקרים הצביעו על כך שגברים ונשים נוטים לחייך יותר במהלך ראיון העבודה, ותדירות חיוכם אף עולה ככל שהעבודה נתפסת בעיניהם כאטרקטיבית יותר[15]. יתרה מזאת, החיוך נתפס כרכיב כה משמעותי להצלחה בחיים, עד כי מחקר שבוצע על בסיס תמונות בוגרים בספר מחזור בקולג' אמריקאי הוכיח כי האנשים המחייכים זכו להישגים משמעותיים יותר לאחר 20 שנה בתחומי הקריירה והזוגיות[16]. תודו בוודאי כי די בעצם קיומו של מחקר מסוג זה כדי לעורר חיוך.
במישור הפוליטי, לחיוך נודעה חשיבות מרובה הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית ובפרט בעולם המערבי. כך, מחקרים מוכיחים כי להבעות הפנים של מנהיג במהלך נאומיו יש השפעה דרמטית על האופן בו נתפס נאומו, לעיתים אף יותר מתוכנו. המחקרים אף מצביעים על כך שהבעות הפנים משפיעות על הרגשות, הלכי הרוח והתחושות הפנימיות אצל הצופים. במחקר שסקר נאומים של נשיאים אמריקאים, אובחן כי כאשר הנשיא מחייך, גוברת תחושת האמון והנינוחות הנוצרת בקרב הקהל[17]. בזירה הבינלאומית, מדינות רבות משתמשות במוטיב החיוך כדי ליצור אמון למול מדינות אחרות. תובנה זו נפוצה גם באזורינו: פעמים רבות נטען כי הנשיא האיראני בראשית שנות האלפיים ח'תאמי הצליח להוביל לשיפור ביחסי החוץ של מדינתו בזכות "פניו המחייכות"; ואילו דמשק החלה לשגר יותר נשים דוברות לאמצעי התקשורת כדי לשקף את "פניה המחייכות" של סוריה. הנחיות מיוחדות שפרסם המשטר הסיני ערב אולימפיאדת בייג'ינג הורו לתושבים להקפיד לחייך לאורחים הזרים במהלך אירוח המשחקים. הנחיות דומות פורסמו גם בשנת 1988 על ידי המשטר הדרום קוריאני ערב אולימפיאדת סיאול[18].
למרבה האירוניה, בסיומה של הסקירה הזו אני מוצא הרבה פחות סיבות לחייך. אולי זה משום שלמדתי כי סיכויי להתחקות אחר שורשיו העלומים של החיוך הם קלושים, שכן גם המדענים חלוקים לגביהם; ואולי, בשל החיזוק שקיבלתי לחששותיי כי חשיבותו של החיוך רבה ורלוונטית כמעט לכל תחומי החיים (המהלך הלוגי כאן קצת חמקני וכדאי להבהיר אותו. יש לו פחות סיבות לחייך כי הוא הבין שהחיוך חשוב? להבהיר למה- בגלל שאין לו נטייה טבעית לחייך?). הפנים אמנם נתפסות כראי הנפש, ו"האדם המחייך" מצטייר כנעים, משתף, מנומס, כן, חברותי ומאושר יותר. אופיו המדבק של החיוך הופך אותו למקור של אנרגיה חיובית הנובעת מתחושות נעימות פנימיות, המבקשות להתפשט ולהתרחב לכל עבר באופן בלתי מילולי ובלתי נשלט. למעשה, אין כל מאפיין שלילי הנקשר אל החיוך, אולי למעט הבעייתיות הטמונה בהיעדרו.
ייתכן שנותר לי להתנחם בממצא מחקרי נוסף המשותף למרבית הניסויים שבוצעו בשנים האחרונות: "אפקט החיוך" פועל גם באופן ההפוך. כלומר, אדם המאלץ עצמו לחייך ולהקרין - גם באופן מלאכותי - אושר ונינוחות לסביבתו, צפוי בהדרגה לחוש בעצמו סיפוק ושביעות רצון. כלומר, יש אמת אמפירית מאחורי הביטוי "חייך והעולם יחייך בחזרה". אני שוקל לאמץ את ההמלצה הזו. המציאות לא תמיד מעודדת אותנו לחייך, והעולם אינו מרבה להסביר פנים. אבל אני עדיין מאמין שהחיוך מסתתר אי שם בנפש, ולפעמים הוא צריך רק עזרה קלה להיחלץ ממנה. לא תמיד מוצאים סיבות לחייך, ובמקרים כאלה צריך להמציא אותן. לא רק בשבילנו, אלא גם בשביל החברים, המשפחה והשלווה העולמית. גם בימים בהם נדמה לנו שאיבדנו את החיוך שלנו, צריך לזכור שהוא עדיין שם, ממתין להחלטתנו להתגלות, ממש מתחת לאף.
[1] Gemma Gladstone and Gordon Parker, "When you’re smiling does the whole world smile for you?", Australasian Psychiatry , Vol 10, No 2, June 2002, pp. 144-146
[2] William k. Redican, An evolutionary perspective on human face displays in Emotion in human face, Ed. Paul ekman (Cambridge: Cambridge university press, 1982), pp. 253-259
[3] Silvan S. Tomkins, Affect theory in Emotion in human face, Ed. Paul ekman (Cambridge: Cambridge university press, 1982), pp. 370-377
[7] Patel RR, Tootla R, Inglehart MR. Does oral health affect self perceptions, parental ratings and video-based assessments of children’s smiles? Community Dent Oral Epidemiol 2007; 35: 44–52
[8] Foroni, F. & Semin, G. R, Language that puts you in touch with your bodily feelings: The multimodal responsiveness of affective expressions, Psychological Science, 20(8), pp. 979.
[9] Yael E. Babad, Irving E. Alexander and Elisha Y. Babad, Returning the smile of the stranger: development patterns and socialization factors, Monographs of the society for research in child development, no. 203, vol. 48, no. 5 (1983)
[10] Judith a. hall, Erik j. coats, lavona smith lebeau, Is smiling related to interpersonal power? Theory and meta-analysis, in Advances in social & organizational psychology, ed. Donald a. hantula
[11] Ynet, "סקר ליום העצמאות: מה גורם לישראלים לחייך?", פורסם: 29 אפריל 2009, http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3707763,00.html
[12] Willibald Ruch, "Extraversion, Alcohol, and Enjoyment" in What the Face Reveals, Paul Ekman and Erika L. Rosenberg (Ed.), (New York : Oxford University
[14] Paul Ekman, Wallace Friesen and Maureen O'Sullivan, "Smiles When Lying" in What the Face Reveals, Paul Ekman and Erika L. Rosenberg (Ed.), (New York : Oxford University
[15] Anneke Vrugt and Marieke Van Eechoud, "Smiling and self-presentation of men and women for job photographs", European Journal of Social Psychology 32, 419–431 (2002)
[16] Patel RR, Tootla R, Inglehart MR. Does oral health affect self perceptions, parental ratings and video-based assessments of children’s smiles? Community Dent Oral Epidemiol 2007; 35: 44–52
[17] Patrick A. Stewart, Bridget M. Waller. James N. Schubert, Presidential speechmaking style: Emotional response to micro-expressions of facial affect, Motiv Emot (2009) 33:125–135
[18] BBC, China
