יום ראשון, 10 באפריל 2016

שלושה גורמים

מנה שלושה גורמים שהובילו לפרוץ השואה.
נסה להזכר בכולם, או בראשי התיבות שיצרת מהם.
וזכור - ששני גורמים בחיים לא היו מספיקים,
לכל היותר היו מובילים למיני-שואה או קדם-אסון,
ובכל מקרה לא היה בהם די כדי לגולל את העניין בצורה מספקת.
ואל תשכח - שארבעה גורמים זה יותר מדי,
ולמזלינו לא הצטברו,
שאחרת היה מצבינו רע ומר, ואין לתאר.
לכן, הקפד נא למנות שלושה גורמים בלבד,
שהניבו ארבע השלכות,
מהן נולדו חמש מסקנות
ומתו ששה מליון.

אבל בינתיים, אל תתפזר.
מוטב שתתחיל בלמנות את שלושת הגורמים.
רק כך לומדים.

יום שישי, 8 באפריל 2016

סוד האינטיליגנציה

לפעמים, כשאני אוכל כריך טעים, אני מנסה להבין מהי הנוסחה המנצחת לסנדביצ'ים מוצלחים. הרי זו לא שאלה של השקעה, שכן אכלתי כריכים נוטפי מאמץ ומעוטי עניין. זו גם לא שאלה של מחיר. לעיתים אלו הפשוטים והזולים שמובילים את הרשימה. במקום להתלבט ולחפש הגדרה מדוייקת, אני ממהר להכריז שמדובר ב"סנדביץ' אינטיליגנטי".

והיום, שמעתי שיר ברדיו. ונשאלתי: אתה אוהב את זה? הרי אתה לא מתחבר בדרך כלל לסגנון. כן, אני משיב, אבל זה שיר אינטיליגנטי.

אבל מהו הדבר הזה שהופך שיר או סנדביץ' או ספר או אדם לאינטיליגנטי?
רגש.
בניגוד לכל מה שחשבו תמיד,
אבל לא מספיק הרגשנו,
זה רגש.

יום ראשון, 3 באפריל 2016

טיול מאורגן

כשהייתי קטן, שאלתי את אמא שלי: "למה תמיד נוסעים בטיול מאורגן?".
והיא השיבה במשפט שנחרת עמוק, מתחת לעור: "בטיול מאורגן מספיקים יותר".

ואני האמנתי, והפנמתי ויישמתי. ומאז ידעתי שאם רוצים למצות את כל הזמן שיש כדי לתכנן. ואם רוצים לראות כמה שיותר נופים מוטב להתארגן בהתאם. ואם מבקשים להמנע מבזבוז מיותר של דקות מוטב להתחייב לתכתיבי השעון נכון לחקוק לוחות זמנים על אבן, ולחצוב בהן התחייבויות, ולסתת מהם סלעים גדולים שאין להזיזם, ולכבדם מפאת כובד משקלם הרובץ על הנשימה, המבקשת להספיק גם את התחנה הבאה, ומשם אל המנוחה הקצובה, שבסופה תנועה ממוכנת.

כי בתור ילד, מי יכול היה להעלות על הדעת, שהמסלולים הכי מסוכנים יכולים לחכות לך בבית, מתחת לאף.
ומי יכול היה לדמיין, שאין דבר יותר בזבזני מלהיות מאורגן, שהדייקנות הזו שגויה, מעוותת, מטעה.
ובעצם, אולי רק ילדים יכולים לדעת. שההספק הכי גדול הוא כשמתמידים בשביל שאינו מסומן, בשביל עצמך. שהנופים הידועים נשקפים למאורגנים, אך הנופים הקסומים באמת ממתינים לנועזים, נטולי השעון והמפה.

כי אם כבר לקצר את הדרך, מוטב לעשות זאת עם כנפיים. 

בסוף המסלול, במבט היגע לאחור, יש שיחשבו כמה הספיקו. 
ויש ילדים שיימנעו מכך,
רק יסירו סנדלים מאובקים,
ישקעו לאחור בשלווה,
ויתענגו על ליטופיו המרגיעים של העולם, מסתובב בבטחה, מונח בכיסם.

יום שבת, 2 באפריל 2016

מתחת לשטיח

בכל פעם שאני חושב על הביטוי לטאטא תחת השטיח, אני נזכר בשטיח הגדול והכבד שהונח דרך קבע בסלון ביתה של סבתי. מעולם לא הונח בשיפוע, מעולם לא היה מלוכלך. כראוי לתרבות הגרמנית שיובאה בשנות השלושים לתל אביב, בה הטיל הדיוק מרותו האיתנה על החריג והשונה.

רק לעיתים, מן הסתם בזמנים קבועים וידועים מראש, נשלף השטיח והונח על מעקה המרפסת, בהמתנה למוט הניקוי שהמתין בארון למועד חבטותיו הקצביות. ובתום הטקס, שבו המקל והמרבד למקומם, והסדר אל כנו.

ולפעמים אני מדמיין עצמי מתגנב באפלה אל קצה השטיח, ובלי היסוס מניפו חזק אל חלל האוויר במשיכה נחושה אחת. ובכך נותן דרור משחרר לכל העננים שהוחבאו תחתיו במשך השנים: ענני הבושה והכזבים, ענני הסודות והמבוכה, החשדות והספקות, ההסתרות והשמועות. ובסוף עוד ניעור קטן להפרדת השתיקות העקשניות שוודאי יאחזו בשולי השטיח בקנאות, מבקשות לזכות עצמן בעוד כמה רגעים של תהילה בהיסח הדעת.

ואז הייתי נשען לאחור ומביט בכל עננת האבק הזו מתפזרת, שוקעת לאיטה במרחקים, חשופה לאור. ובניגוד ממה שהזהירו הסבים והסבתות, דווקא בתוך כל הוצאת הלכלוך הזו, היינו כולנו מתחילים סוף סוף לנשום.

שטיח גדול היה. מרשים. לא יודע איפה הוא עכשיו. בבית שלי אין שטיחים. גם לא וילונות.