יום ראשון, 6 בדצמבר 2015

מלחמתו האחרונה של ג'יימס בונד

בסרט האחרון של ג'יימס בונד, נאלץ סוכן הוד מלכותה להתמודד עם אתגר חדש: פיטורים. יש בלונדון אנשים שאינם מתלהבים מגבורתו של 007. הם רואים בה הרפתקנות מסוכנת, יקרה ומיותרת. בעיקר, הם אינם מבינים מדוע צריך להסתנן במחשכים, כשהמידע החשוב מצוי דווקא באור, או לכל הפחות בטווח האלקטרומגנטי. "אתם חלק מהעולם הישן", נאמר לאנשי מחלקת המרגלים הבריטים.

הבעיה האמיתית אינה בקביעה שמקצוע הריגול אינו רלוונטי עוד. היא קשורה יותר לאמירות הסמויות הטמונות בקביעה: שרק לטכנולוגיה הפתרונות, שהדיגטלי הוא תחליף ראוי למציאות, שניתן למחשב את התבונה ושיש אור בקצה כיבוי המאורות הזה שרק ממתין למדע שידליק אותו.

בעולם הדיגיטאלי הזה יש אכן המון תחכום. וידע, וכסף, ומהירות. רק דבר אחד חסר בו: ספקות. הוא נטול הידיים הרועדות ושיקול הדעת, חסר את הלבטים העמוקים ופירות הדיון. הוא מבריק כתער, אך זו אינה מושחזת באיכות שרק למידה אנושית מסוגלת. על כן פעם נוספת חלש האור מאפלת המחשבה.

בונד פועל לבד ברוב המקרים. אבל המלחמה הזו שלו משותפת לכולנו. כי קו המחשבה שהחליט לסגור את מחלקת הריגול שולט לנו גם בכלכלה, במדיניות, בחינוך ובתרבות. הוא מייצר לנו ריאליטי של בטחון שמתפוגג ברגע שמישהו שואל שאלה. ורק אלה שיעזו לשאול, יוכלו להיות סוכנים מצטיינים. סוכני ספקות, משאבי אנוש יקרים.

יום שבת, 5 בדצמבר 2015

גבולות הבמה

אמרו פעם שכל העולם במה, וכולנו שחקנים. אבל גם בעולם השעשועים, החוקים ברורים. עת לעליית המסך ועת לירידתו. תפאורה, תלבושות ואיפור. בימוי ומשחק. כל אחד יודע את מלאכתו ואת תזמון כניסתו. והקלעים - תמיד מאחור, נסתרים מעין קהל, סמויים ובלתי חשופים. 

ההבחנה הברורה בין חזית הבמה ואחורי הקלעים אינה ייחודית רק לעולם התיאטרון. גם בחיי השגרה שלנו לכל אדם תפקיד, דמות, תחפושת, תפאורה. ולכל אחד מועד מדוייק לכניסה לבמה, ועיתוי להסתלק. לפעמים בשביל לחזור אחר כך, ולפעמים לתמיד כשתמה ההצגה.

לעיתים שחקן מגיח בטעות מוקדם מדי לבמה ומייצר מבוכה אצל שותפיו. פעמים אחרות הוא מאחר, ומסתכן בהחמצת תפקידו (העלילה תתקדם בכל מקרה, בהתאמות קלות). אבל גם תחת טעויות ובלבול נשמר העקרון הבסיסי ביותר: העלילה הראשית לפנים, הקלעים מאחור. כשזה יישבר, כשההיגיון היסודי הזה יעלם, התאטרון כולו יקרוס לתוך עצמו. זה בהכרח יהיה משהו אחר.

וכך חשתי כשהבחנתי בצללית עמומה באישון ליל באחת החנויות הנעולות ברחוב שלי. בהתחלה הנחתי שמדובר בשודד, אבל אז הבחנתי בכלי הנשק שהיה טמון בידו: מטאטא. בשעות הלילה המאוחרות, עם פרוש השחקנים הראשיים לביתם, מגיע איש התחזוקה להכין את הבמה להצגה של מחר. הוא מגיע בלילה כי השעות נוחות לו (סביר שמתחזק מקום אחר ביום), וגם כי אחורי הקלעים לא מחבבים מקורות אור. אולי לכן עבד בחושך. כשהבחנתי בו קפא לכמה שניות, הסתובב והמשיך לעבוד.

לפני כמה ימים המתח הקיומי גבר: עמדתי ליד אדם שרחץ כלים בנוכחותי, בהם גם את כליי. תחושה עזה של שבירת כלים, חוסר היגיון, וריח סבון פשטה בחדר.

עקרון חשוב הוא לדמויות תאטרון לחיות בעולמן המנותק ממחוזות תחזוקת הבמה. העולמות לא אמורים להיפגש לעולם. וכשזה קורה, משהו חייב להיסדק. ומהסדק הזה חייבת לבקוע תודעה, חברתית ורגישה ואוהדת. שדרכה נתחיל להסתכל בעיניים של פועלי הקלעים, ולזכור שמותיהם ולהעניק גם להם דמות. ופתאום גם למוכר הקפה חיוך, וגם לנהג משפחה, ויום הולדת לשוטף הכלים.

כי גבולות הבמה הישנים לא יכולים להיות תקפים עוד. הם אפשרו לנו לגלם דמויות בכשרון רב, אך הגיעה העת לגלם בני אנוש.

יום שישי, 4 בדצמבר 2015

חג האפלה

לפני 15 שנים ראיתי סרט קולנוע בשם "בלתי שביר". גיבור הסרט היה אדם שבשל פגם גנטי סבל מרגישות מוגברת של עצמותיו. הוא שמר על עצמו בבית מחשש כי פגיעה קלה ביותר עלולה לסדוק את עמוד השדרה שלו. הדבר היחיד שאני זוכר מהסרט הייתה ההבנה העמוקה של הגיבור, כשהוא פוגש באדם אחר שניחן בחסינות מכל פגיעה. האדם האחר יכול היה לספוג מכות קשות ולעולם לא להיפגע באמת. ברגע הזה, שיא הסרט, התעוררה התובנה - כל אדם בעולם יכול לפגוש ביום מן הימים אדם אחר שהוא ההפך המוחלט ממנו. לכל גמד ממתין ענק אי שם, לכל חולה אנוש מסתתר איש בריא בצורה קיצונית.

היום, כשאני כבר מבוגר, אני מבין שהמסר הזה היה נכון בחלקו. אני מאמין שקיימים אנשים שהם הניגוד אחד של השני, אלא שברוב המקרים דרים הניגודים האלה באותו הגוף.

הדברים האלה קשורים בעיניי לעוול הגדול ביותר שיצרה החברה המודרנית לאנשיה שלה באלפי השנים האחרונות. יותר מכל נזק רעיוני או חומרי שהתהווה על כדור הארץ - החברה המודרנית מואשמת בשקר האלים ביותר, שנזקיו לא יתאחו לעולם - הסגידה לאור. אנחנו מעריצים את האור, מתפללים אליו, שמחים בו, חוגגים אותו, מתפללים אליו. כי אור הוא שמחה ואושר, תקווה ואמת. אור הוא שלמות וסיפוק וחיים. הוא נקודת היעד של כל מסע, הסימן להצלחה ולהצטיינות. זהו שחר של יום חדש, ראשית המציאות משחר בראשית. בלעדיו אין דבר, ולמענו הכל כדאי.

אך האור, שיכור מעוצמת הסגידה, מיהר להעלים את אחיו התאום. כך לפחות הציג אותו בעבר. אך האחר שהוסתר לא היה אחיו כלל ועיקר. היה הוא - אביו מולידו.

כי אין שמחה אמיתית לעולם ללא תוגת אפילה, ואין התגלות ללא מסע מפרך ומתעתע, ואין אושר בלי כאב ואין פסגות נוצצות בלי עמקים אפלים. האור נולד מן האפלה, והוא תלוי בה לעד. 

ואנו, בני התרבות, החלטנו בפזיזות כי מוטב האור מן החושך, ומיהרנו להדחיק את האפלה אל תהומות נפש מסורגים. ולילדנו אין אנו מספרים בשבחה. על כך שהאור מוליך אותנו להתבלט, אך שקיעת החשכה מסייעת לנו להעמיק. המרדף אחר האור מריץ אותנו קדימה, אך החשכה מאפשרת לנו לעכל לאט ובכובד ראש. האור מעמיד אותנו למשפט שטחי, האפלה מאפשרת לנו לחיות בדרכינו. האור מהלל את סגולות החיוך, החושך מספר לנו חרש על הזיקה הסמויה בין היצר והעצב. ומרטיב ריקנותנו בדמעות מדממות מן הלב, ומותיר בנו פערים כדי לפנות מקום למשאות הדרך, ומותיר אותנו סקרנים לבאות ומותיר אותנו רעבים ללא-מוכר, ומלמד אותנו יתרונות הדממה, ומזור השקט ונפלאות העיוורון. החושך הנורא הזה יכול להורידנו אל מרתפי השאול, אך משם ישיבנו חזקים. יטע בנו שיחי דעת שמפירותיהם נצמיח מוסר. מסוכך עלינו בקרירות מפני סנוורי החמה. ופורט בנו על מיתרים נושנים שהיו נמסים בוודאי תחת להט עוצמת ההמונים.

כל תרבות על פני כדור הארץ חוגגת בדרכה את חג האורות, ומעלימה את פולחן האפלה. אולי כדי להותיר לנו להתמכר לפלאיה בעצמינו, להותיר לה מקום של כבוד. היא אכן מסוכנת, כמו שמספרים. אך כך גם הליכתנו שולל ללא דרך אחר הבטחות נוצצות, שיותירנו שמחים, מחייכים, וריקים. 

יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

חוק שימור האושר

אין כל היגיון באמירתך הנוסטלגית, שהיית מאושר.
שווה בתבונתה לקביעתך, כי חלף כאבך - 
כי תם העצב, או החל הגעגוע.

כי הרגשות האלה הרי אינן באות והולכות. הן קיימות כל הזמן, דרות בחדרי הנפש וניזונות מן האנרגיה שאתה צובר. טפריהן נעוצים בזכרונות, תנועותיהן מכתיבות את קצב הלב, התעוררותן מווסתים את ממטרי העיניים.

הם פשוט דומים קצת לאור השמש. הוא כל הזמן שם, מאיר ומחמם. אנחנו מבחינים בו רק לעיתים, בין נצנוץ שחרית לדמדומי הערב. אבל הוא אינו נעלם באפלה. הוא עודנו שם. כך לפחות אנו מקווים או חושבים או מאמינים. כל אחד בדרכו.

אז האושר, הוא כנראה באמת נצחי - 
אך גם העצב, אין לו סוף.
אתה תמיד מפחד, וכל הזמן מתוח.
זה רק המינונים שמשתנים, עוצמות הריגושים - שלך, שלהם.

אבל בטוח שאין כל היגיון באמירתך שהיית פעם מאושר.
הוא עדיין שם, היכנשהוא. גם העצב. אורבים כלהקת עורבים.
ישלטו בך עד שתתבגר ותהפוך את היוצרות - 
ותהפוך את היצרים,
ביצירתיות,
למשהו שאפשר לחיות איתו בשלום.