שירים פשוטים

ג'ינס זרוק ונעלי ספורט. עיניים מקרינות טוב. תמונת נוף קטנה, פנים מחייכות צניעות. כריך קלאסי לארוחת בוקר. שמיים שמחציתם מעוננים, כמו האנשים שבוהים בהם. קפה. בספל. על צלחת. ספר. סימניה. ומעליו שיחה שמתנהלת. יוצאת ממנו וחוזרת.

העולם שלנו מוגזם עכשיו. ומי שלא מגזים לא נספר. ומי שמגזים, מצפה שנגזים יותר. חמישים גוונים החליפו את הצבע. הפרשנות תפסה את מקום האמת. הזועק את התמים. הנכון את החשוב. הניצחון את הקיום.

דווקא בהמולה הזו נסה הנפש לבהייה תמה בקווים פשוטים. ג'ינס זרוק ונעלי ספורט. פנים מחייכות צניעות. הוא שואל שאלה מורכבת ואני משיב: כן. בהזדמנות ארחיב ואסביר ואטען ואשכנע. לא הבוקר. הבוקר זה חייב לרגש בפשטותו.

סימנים

תגיד, מהם הקווים הארוכים שנמתחו לך לרוחב המצח?

אלו הם סימני מחשבה. מתארים את נדודיהן של המחשבות שהתהלכו כסהרוריות כל הלילה, וחרשו בבשר החי נתיבי טרדה וחרדה, פילסו קווי מילוט נסתרים ביודען כי תיוותרנה כלואות במאסר ראשי. עיניים תוהות, חולמניות, אובדות, הוצבו כסוהרות למשמרן.

ומהם הקמטים הדקים שהתאספו סביב העיניים?

אלו הם סימני שאלה. נקראו והופיעו בעידוד הנפש הדואבת המבקשת לפעור קדחים עמוקים של ספק, תהומות של תהיות, מנהרות חשוכות שבעומקן נהרות שוצפי מערבולות ומפלים.

והקווים הנחבאים שנמתחו בצידי פיך?

אלו הם סימני קריאה. זעקה, צרחה, צווחה. אורבים הם בשתיקתם לבואה. ממתינים כי תגיח עת תפקע הסבלנות ותתקצר הרוח.

ועד אז. מה תעשה עד אז?

אאסוף סימנים. צובטים הם לב עבר. צופים הם פני עתיד. צובעים הם פני הווה.

הבועה

לא חיבבו אותה במיוחד. בעיקר משום שהגבילה את תנועתם והצרה את צעדיהם. ולעיתים לא אפשרה להם להיכנס אל הנקיקים הצרים והמסוכנים בשולי העמק.

לא הסתדרו איתה. הטילה עול רגישות ותזזיתיות על מהליכהם. דקה הייתה שכבתם עד כי חששו להתפוצץ.

ומטרידה הייתה כי שקופה היא, ואפשרה לכולם להביט פנימה ולהבין מיד.

ומבודדת הייתה. לא יכלו לפסוע יחד כשהקיפה אותם בהילתה המנכרת. זרים הרגישו גם בין כתלי ביתם.

והסבון נקי כל כך, ומנע מהם להתלכלך גם שכל כך רצו בכך. וגלי המים שלחו בהם געגועי נצח למה שמעולם לא היה קיים באמת.

ועיוותה לעיתים את הנופים וחסמה לפרקים את הקולות וחסמה את המבטים וחצצה ובידלה ומנעה.

אז למה? שאל ילד אחד שבהה יום אחד בבועה שהקיפה איש. למה?

כי רק כך, השיב האיש. רק כך מצליחים קצת לנשום.

לחלוק את ירושלים

בהתרגשות מסויימת בישרתי להוריי לפני כמה שנים על רצוני לגור כמה שנים בעיר הבירה. תגובתם הפתיעה אותי מאוד: "זה היה ברור". ואני, לא ידעתי אם פירוש הדבר שמכירים אותי טוב כל כך או שהחסרתי אני פרק בהיכרות עצמי.

ואחר כך הצהרתי בפני אחד החברים שמעתה אהיה ירושלמי. והוא שב והפתיע, וקבע שנולדתי כזה.

ומאז נסחף ליבי בסמטאות העיר הזו, שונה מכל שהכרתי. את רוטשילד ומרכזי הקניות החלפתי בדוכני שוק ובכנסיות עתיקות, את ההופעות בהרצאות, את בתי הקפה במעיינות. את נוף הכביש שהשקיף מחדר הוריי המרתי בפלאי צריחיה של העיר העתיקה מדי בוקר, שזהבו לי עם שחר. ובאמת שהרגשתי כאן בבית, ועדיין מרגיש כל יום.

ולעיתים יש המנסים להזכיר לי כי רק תייר אני. שהעיר, על כל מורכבויותיה לא לי. שיש מי שחולק אותה עימי, בהשאלה, אך ביתי עודנו בין בניינים לבנים וחול ים. ואני, אין בי די בחלוקה של כבוד. את כל העיר הזו אני דורש לעצמי, להתנייד בה על ניחוחות מוכרים של בית, להלך בה על אבנים שבנו גם את דרכי.

יש המבקשים לחלוק לנו את ירושלים. אבל אני, הרי נולדתי ירושלמי. כך הודו גם הוריי, והודה ליבי, והמילים שאני חוצב באבניה במכחולים שנשטפו בים.