כתוב עליו

ואם תפגשהו בלב המדבר, והוא עייף ועצוב. ושיממון ישתקף בעיניו כולאות הדמע, ואופק שחוק ייפרש על שפתיו. ונחוש יהיה להיוותר לבד בבדידותו. ומרוב תשישותו יפסיק לחלום. ומרוב המחנק יפסיק לשאוף, ויכבול עצמאו בשלשלאות בזכות חירותו. ויסבן עורו בחוזקה במיצי קנאה ובגבישי מלח על פצעים פתוחים. ויזמזם דומיות בליבו העצל. ויתלכד עם צליליו ועם עברו. ויזעק להבה בעיניו הכבויות. ויצבע שמיו אפור חורפי.

אם תפגשהו, אל נא תושיט לו יד. אל תעטפהו בחיבוק. צמא הוא לכזה, על כן יתנגד.

רק כתוב עליו. בקצרה. אולי ישוב ויקרא לעצמו.

רגע לפני

מה ממלא מחשבותיה של כוס ריקה טרם נתמלאה במזיגה. אילו קווי דמיון נשזרים בבלוק הלבן ברגעי ציפייתו למגע המכחול. אילו געגועים יוקדת השמש בקרבתה אל אופק הים.

מהם השירים המתפזמים בלב אהובה הממתינה דקות ארוכות על הרציף. מה מניע את רטט היד הנשלחת אל הידית. מה הדוקה אחיזת האצבעות במכתב הבשורה.

האם החיוך יודע מראש על לידתו? כיצד מתכוננות השפתיים לפרץ העונג? איזה סוד מלחשות הן לעיניים מבעוד מועד? כמה נפלאים חלקיקי שנייה אלה, כמה מרגשים.

יש המייסרים חייהם בהמתנה מייאשת. ויש המלחינים ציפייתם בצלילי השלמה. אלו הרגעים טרם השחר שבוראים בנו אמונה. זו חדוות הספק והאומץ לבטוח שמפיחים בנו רוח.

הבושה והלחישה (פוסט מספר 400)

הן משכימות יחד, כרוכות זו בזו עם אור ראשון.
ומטפסות יחד ממעמקי נפשי דרך הריאות.
עד כובשות הן עמדה אחורית בפרברי מחשבתי. בעורף הרוח.

הן חוות את יומי יחד, מלוות בחירותיי. מסתתרות מהמולת השגרה ומהבלי העכשיו.
ממתינות לתורן לפרוץ מן המחשכים.

זו הבושה, אמא.
הבושה שפוצעת.
שהוטבעה בגופי בימי האדם הראשון, שהיה נבוך במערומיו. שגורש מגן העדן.
והיא עודנה אורבת בלילות קרים לילדים המפחדים מן החושך.

אך איני לבד, אמא. בליבי לחישה.
והיא זועקת משפט יחיד הנמזג באזניי ברוך אמהי.
"אתה יותר מבשר ודם, אדם. יותר מבשר ודם".

ואני בינהן. מאמין.

ירושלים, דצמבר 2013

אדון עולם

הוא קם טרוד משינה טרופה נוספת. כבר שנים שאינו מצליח להירדם כמו שצריך. אלוהים אדירים, קרא לעצמו בגוף שלישי, בהתנשאות הנסלחת רק לו. גם כשהגעתי לרקיע השביעי אני עדיין מודאג ומתוסכל כל כך.

מבלי לגלות רחמים עזים מדי כלפי עצמו הלך להציץ פעם נוספת על הילדים. כמו תמיד, נדודי השינה החלו כשהגיעו לעולם. תמיד כשכבר חשב שהצליח, התעורר לקול בכי או איתותים על מצוקת נשימה. להיות אב מרובה ילדים זה לא פשוט, הסכים עם עצמו, והחליט לעשות מעשה.

כשהגיע למטה שאל מיד: מה קרה? והאדם התבייש, וחשב, והשיב בלחישה. מתגעגע. אבל את כל העולם הרי בראתי סביבו, ולמי בכלל יוכל לרכוש געגועים.

לעצמי, השיב האדם. לעצמי.

ובהישמע המילים פרש האב את כנפיו ושב לכסאו השמיימי. זה לא המקום שיצרתי. זה לא הגורל שביקשתי לברוא עבור בניי. ואפיקי מבוכתו הזרימו דמעות בעיניו הנצחיות. ומבול של געגועים פשט בארץ.

..והבורא, עצם עיניו באיטיות רכה ונרדם לבסוף. כמשלים עם תוגת יציריו. כמפנים את העוול הנורא שהביאו על עצמם. איך בערנותו נרדם בעיניים פקוחות. זנח ילדיו בגעגועיהם.