יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

שלט

לא בטוח שאני צריך להיות כאן. לא בטוח שאני במקום הנכון. לא יכלו לשים שלט קטן: "הנכון"? או לצייר חצי הכוונה או לפרסם הוראות הגעה או מפת כבישים או תמרור? והיכן הם הוריי ומדוע הרפו אחיזתם המגוננת בדיוק כאשר תעיתי באפילה. והיכן חבריי ומכריי. ואיה מסתתרים שכניי. ואף אסתפק בשעה זו בזרים. ואפילו יהיו הם סקרנים שיצטופפו יחד כדי להביט בי מן הצד וימהרו לחמוק לצללים. היכן הם כולם.

והיכן אני. לא בטוח שאני צריך להיות כאן. לא בטוח שאני במקום הנכון. ומדוע חוזר על עצמי. ולא אל עצמי. כאן להיות, צריך אני? לא בטוח, בטוח שלא. לא יכלו לשים שלט: "בטוח"? או לסמנו בגדר חיה וטובה שתהא לי אם ואחות ומקלט? דווקא כעת, כשהכוכבים נטשו אותי. לו רק היו מביטים וזוהרים בי מן הצד. אסתפק בשעת לילה זו בזרותם. היכן הם.

לא בטוח שאני צריך. לא בטוח שחייב. ובכל זאת כאן, שואל. לא יכלו לשים שלט "לא בטוח"? וודאי הייתי נושאו לכל מקום. הייתי נהפך נושאו של השלט. והוא למושאי. דווקא כעת, ביתמות נעוריי. נווד דרכים תחת כיפת שמי מדבר. קול קורא בלילה ואין מענה.

וגובר החשש בקרבי כי אין מקומי כאן. לא בטוח. מדוע תעלומת צוקים ותהומות נפרשת לפנינו. מדוע אין בטחון בדרכי. לא יכלו לשים שלט? מה הייתי כותב בו?

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

החייל האמיץ

רוסו אמר שהאדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים. ומאלה החולקים על הבחנתו מציע אני לקום ממושבם ולצאת את הדלת. לפשוט בגדי עמלם ולרחף אל גבעות מוריקות, פסיפס נדודיהם. ולשאוף אוויר פסגות ולחדול מעיסוק בטרדות היום. ועת יתעוררו יבינו כי רק חלום היא חירות האדם. ועת יתפכחו וודאי יבינו כמה צדק רוסו. ועת יתבגרו יבינו כמה טעו.

כי אומרים שאדם הבורח מן הקושי והמצוקה פחדן הוא. אך אולי פחדן הוא זה הנשאר? שאינו מעז לשאול? המהסס לחלום? המתנחם בנוחות שגרת קבעון? פחדנים, כמו זבובים, אוהבים להתאסף מול זגוגית החלון הסגור. הם חושבים שזה מאפשר להם להיטמע בנוף בלי לצאת. הם אינם עובדים אפילו על עצמם. כמו זבובים ימותו צעירים כשיגלו שכבר אין בהם כנפיים. מיותרים יפלו חרש אל אפר אבותיהם הפחדנים.

צבא ההגנה מקצה שבע דקות לכל חייל לפשוט את מדיו. וכל חייל מתאמן ומשתפר עד שיצליח. אך לעולם לא תימצא דרך מהירה יותר לפשוט מדים מללמוד פילוסופיה. רק בזכותה אנו למדים שהחייל האמיץ ביותר הוא פחדן.

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

על סופה

כאילו עשויה היא מקשה אחת של קרח, אך שלבים חולפים בה. לעיתים סוערת ומסחררת ולעיתים דומעת ממטרים. לפרקים מציפה שטפונות ומשבשת את חיינו ולעיתים צובעת הכל לבן אצילי ואדיש. ואז מוצא עצמו האדם מול הנס השמיימי הזה וכמו העולם קופא גם הוא ומתנכר לקיומו ומצמית את הזמן ומתכסה שכבות הגנה שיכו בו להט חום ארעי משכר.

מתמזג מזגו של האדם במזג השמיים. נמזגים יחד לכוס אחת, שחצייה המלא נמוג בערפל וחציה הריק פוצע. ויש שמבקשים להרימה לחיים. ויש שהפוך.

ומפצירים בנו להעתיק עינינו הדואבות מן המשקעים ולשקוע בחלומות על סופה. על סופה של הסערה, של הדרך, של התקופה. סופה המתעתע, המסקרן המפתיע. זה המכשיל את חושיו החדים של הבלש המנוסה שהלך שולל לאורך הפרקים המותחים. שנדהם לבסוף לגלות.

כינס את כל החשודים בבקתה המושלגת וסקר אותם בחשדנות. תכנן בשיטתיות כיצד יאתר את האחראי לרצח, את עילת המוות. ובמקום זאת התמכר לחמימות הבקתה, לנוף המושלג הנצפה דרך חלונות משפחתיים. הניח את זכוכית המגדלת ופשט מעילו. מי האמין שכך יהיה סופה של התעלומה, חייך לראשונה בחייו. שיתחברו כך הרמזים ויחשפו את האחראי לחיים. שאין גופה כלל בסוף הפרשה הזו. שהתחלף החשד בשלווה.

עולות המחשבות בראש כאדים יוצאי הבלי פה מול זגוגית מוכתמת. בסופה צריך להיתלות, לא בתלאותיה. בתקוות הגאולה, ההשלמה. ועד אז נוסיף לחיות במתח. של סקרנות וציפייה. אימתי יפשירו הדרכים ויאפשרו לנו שוב לנוע. באילו צבעים יבחר הלבלוב שאחרי להפתיע אותנו בשובנו למחוזות האמונה שנקברו תחת הכפור.

יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

הריח ההוא

רק שיגיע כבר הריח ההוא של הגשם, שמצליח לתרגם במדוייק תמימות ילדים לניחוח, עת שואפים אנו פרדסים צומחים וגבעות מוריקות ושלוליות שדה ומגפי נעורים ואהבות ראשונות וקשת בענן וחגים של פעם ובית ומשפחה. עת שואפים אנו כי לא ייפסק, שיוסיף להלום ברכותו בשכבות האבק והספק החונקות חלומותינו. שיבוא וימטיר גם עלינו טיפות מזל אחדות. ימלא גם אותנו בחסד.

רק שיגיע כבר הריח הזה, שמעורר בנו את מה שכבה, שמחזיר ונוטע בנו אמון. שיבוא וישטוף אותנו כהוגן.