אומרים שהסערה בדרך, והיא תהיה עוצמתית במיוחד. ותסחוף כל מה שיעז לעמוד בדרכה ותפזר לכל עבר את שהוטל בשוליים. לא יוכל איש להתחפר באדישותו נוכח תאבונה הגועש, סחרורה נטול הרחמים יבלע חפים מפשע. ממטרים נחושים מטביעים עוללים בני שלושים תחת אימת ים. רעמיה נוקשים ומרתיעים ומאיימים להבקיע את גופך הדל ולבתרו לאלפי חלקיקים בהבזק איבה. במקרה הטוב, תותיר אותך מושלך ומדמם, מבכה את פצעיך, אבוד בפאתי תהום.
גשם מתחיל לרצד על זגוגית חלון. אט אט נפסק. הסערה כבר בעיצומה, מטלטלת. אך מבחוץ, מבחוץ לא ייראה לה זכר.
חבר יקר, הבט על התור הארוך המתעגל כזחילת נחש מול פתח ביתך. מורכבות חוליותיו מרבים שבאו לבקש סליחתך.
ראשונים התייצבו חבריך לעבודה. שחיבתם כלפיך העבירה אותם מנימוסם, מרחשי הכבוד הבסיסיים. פגעו ללא כוונה בקודים האנושיים ביותר שבין אדם לעמיתו, ביסודות האמון. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.
מיד אחריהם ממתינים בעיניים כבויות ומבט מושפל חבריך. חלקם באו ממרחקים, מתקופות אחרות. לא ידעו מה לעשות עם דאגתם. ידיהם המושטות שפנו לחבק פצעו והכאיבו. נוף ילדותם היה חסר את הצבעים הרגישים שהיה בהם כדי לפקוח עיניים ולב. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.
ובקצה התור משפחתך. שותקת. מחשבת מסלול מחדש. מהרהרת שוב במה שחשוב. מצטערת. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.
ואני, אי שם בתוך התור, מגיח רק לרגע הצידה בסקרנות לבחון את אורכו. ומציץ לגלות מי בראשו, מול פתח ליבך. ומוצא שם אותך. מחפש מחילה. רצית להתקרב ובמקום זאת התרחקת. ביקשת לחבק וברחת.
יש הרבה אנשים ממתינים בחוץ. צא לקראתם.
בראשית ברא אלוהים את איתני הטבע. את שורש עניינם שתל בקרקע ואחר, פיזר ראשיהם ברקיע והנביט מזון מן האדמה והחייה בריאות מן האפר ושילח תקוות במורד הנהר, בתקווה שיגיעו אל הים הפתוח, ומשם ינדדו אל האופק ויצבעו אותו בקשת של אפשרויות.
אך מרד האדם באל וברא לעצמו איתני טבע אחרים. והם זוהרים מן השמש ובהירים מן האור ונועזים מעין הסערה ומהירים מן הרוח. והם נפילים בני אנוש המשרטטים מחדש את גבולות היקום ומגדירים מחדש את חוקיו. הם מרחיבים ביזע את שדה הראייה ומצמיחים בו פרחים חדשים. וגם במותם נותרים הם איתנים. כי הותירו חותם שגם האל נאמן לו. כי זכרונם חזק מן הטבע, מן הטבע לשכוח.
ואולי בכלל אי שם, בעיירה רחוקה ונידחת, יושב אדם ומחייך. והוא שומע מוזיקה טובה ושותה משהו טוב, ואוכל וישן ונאהב. ואולי בכלל גם הוא איתן טבע, בלי שאיש ישים לב. כי איתני טבע אמיתיים לא צריכים שילדים יצביעו עליהם ברחוב. זה בכלל בינם לבין אלוהים. זה היכולת שלהם לקחת את האיתנות שלהם כמובן מאיליו, בטבעיות. בקור הרוח השמור לאנשים חמים באמת. הצעדים הקטנים של רגלי הענקים. הפשטות של החכמים. הרגעים החולפים של האנשים הנצחיים. חיוכו של משורר.
