פסגה אפלה

בערפל הסמיך הזה, הצמרירי והטובעני, אתה נשאב לתוך תמיסת העננות האפרפרה הזו, שמחקה את הנוף בכתמי מברשת עבים. על הגבעה הזו, שביום טוב אפשר לראות ממנה את תפארת הנוף, אתה ספוג באפלה חורפית, מטושטש בערפול חושים ומסוחרר תחת הטיפות המתפזרות באקראיות. הנשימה כבדה אך טהורה, ואתה נישא עימה מעלה, צף על שברי ענן לתוך עין הסערה, מתנתק מן הקרקע הבוצית, נכנע למאווייך ומגיש גופך השלו לחסדי רקיע כהה. בעמק שמתחת נשמעים קולות רחוקים, דהויים, של מים וזרימה וחיים. הרוחות מכות בך, מטיחות שריקות כמוסות ממרחקים,דוחקות בך לנוע, להתחמם. הטבע כולו בוהק ושוקק סביבך על פסגת ההר הזו, מצליח להשכיח בך הכל זולתו, מכשף אותך בזוהר הילתו, בכיסופי עבים השטים לאיטם בעיסה מוקצפת. ואתה נשאב, לתוך הריק המסחרר הזה, לתוך הצינה הלוהטת, המשכרת. אתה משליך ריקנותך למול ההמון הפלאי הזה, מתגמד כאפר הפזור ונידף נוכח עוצמת פאר הבריאה.

ורגע לפני שמתפזרת הסערה בסחרורה הנמשך, פורצת פנימה, משתוללת, ומוחקת עוד כמה מילים. אינה מניחה למילות סיכום, מסקנות ולקח להשלים את הטקסט. משלחת אמירות גדולות על החיים מתחתית השורות. מותירה רק את הדהוד הרוח, את זרימת המים, את ריקנות הערפל. אותך לבדך מתמוסס בתוך כל זה. את השקט המזכך הניתך בך כאש.

קו סגור

אי שם, מתחת לכפות רגלינו החשופות, מתחת לעשב הפראי, והנחות היסוד, והאמונות הטפלות (והתפלות), ומושגי הקיום ותפישות העולם, מונח קו ישר. והוא רציף וברור ומוצק ובלתי שביר. וחזק דיו כדי לשאת על גבו הדק את כל השכבות שנערמו לאורך שנות התבונה האנושית. והוא נמתח מן הקצה האחד של היקום אל הקצה השני. וכה מהודק הוא לקרקע עד שאין להרימו ואין להופכו ואין לסובבו. כמו חץ בדרכו למטרה, מונח הוא אך ורק לכיוון אחד, מורה את הדרך בעיקשות קווית טיפוסית. ואף על פי כן, צנוע הוא בפשטות מהותו. על דפנותיו נכתב משפט קצר, אחד ויחיד, המבאר תכליתו: דבר מוביל לדבר. וזהו קו הסיבתיות הטבוע בעומק השטח, בעומק קיומנו עלי אדמות, שאין בילתו. ובזכות קיומו אנו למדים ויודעים שלכל סיבה יש מסובב, ולכל תוצאה גורם. שכל פעולה החלה מרצון, וכל שינוי נובע מצעד. כך קובע הקו, והוא רציני ומובנה ונחוש. מנקודה אחת לשנייה, בלי עצירות וקטיעות, בלי פניות חדות.

ועל אף שמצוי הוא בלב האדמה, מתנשא הקו מעל הרקיע, ומתעלם בחוצפתו מהקוראים תיגר על בלעדיות דרכו. על הטוענים כי חיוך מאולץ מביא לשיפור מיידי במצב הרוח. על הגורסים כי לקיחת חופשה כפוייה היא המאפשרת את לקיחתה. מסביר הוא כיצד יוצרים מוזיקה, ומתעלם מכמה שהיא יוצרת בחזרה. מכמה שהפגיעה מחשלת, מכמה שהבדידות דוחפת אותנו יחד. מכמה שהמרחקים מחזירים אותנו הבייתה, מכמה שהמילים כותבות אותנו, השתיקות מדברות, הסדר מבלגן, הרגשות הפכו רציונאליים כל כך.

קו הסיבתיות חד וברור. משוגר כחץ מנקודה אחת לנקודה אחרת בזמן ובמרחב. הוא מצביע עבורינו על כיוון אחד, מומלץ ונדרש, הכיוון הנכון. היחיד. ואנחנו, מוטב שנסתכל היטב על הקו הזה. נלמד אותו, נבין אותו, נעקוב אחריו. ורק אז, נפנה לכיוון ההפוך. נקשיב למה שהטבע באמת מספר לנו. הרי הוא בז לכל הקווים האלה שהמצאנו. הוא שם עליהם פס. מציף לנו פעם אחר פעם נקודות אור חדשות, שלל כיוונים אחרים שאינם ממושמעים לאף אחד זולת המסתקרנים בהם.

חבל על הזמן, שמשון

הבט ישר! בהה בריכוז במצג שלפניך. הרואה אתה כמה אושר טמון בו. כמה עושר. שתה עוד לגימה והתרווח בכסאך. התענג על צלילי העונג הבוקעים מדמויות הצללים המפזמות מתוך הקיר. לא שדים הם, חברים. דמויות לחיקוי. הבט ישר! תכנן כיצד תצטרף אליהם.

רק אל תביט מטה. אל תפזול לצדדים. לא משום החשש כי תבין שכבול אתה, שתבחין באזיקיך. הרי גילית זאת מזמן. לא מתוך הפחד שתגלה את קרני השמש המפלסות בנחישות דרכן בסדקי המחילה. כבר לחשו סוד באישונך. רק מתוך הסיכון הנורא שתאמין בכוחך לקום. האם כשמשון תבקש למוטט על כולנו את המבנה שנוצר בעמל וביזע? מה לך גיבור, מה רע לך. הבט ישר. אתה תכף שם.

יש המתלבטים בין שתי אפשרויות כתיב: התפקחות או התפכחות? ויש המעדיפים לבחור מילה אחרת, כדי להתחמק מן הטעות. ושוגים הם לחשוב שבחרו.

חבל על זמן ההתלבטות שמשון. חבל על הזמן.

נר ראשון

נר אחד, דק ולא ראוותני. הוא אפילו לא צבעוני והוא לא זוהר. ואורו צנוע והילתו מתונה. ובערתו איתנה אך דועכת וטומנת בחובה לחשוש ענו. אך החזיק שנים רבות ונשט בגופו הדל סיפורים של מורשת וקסמים מכושפים של אנשים רגילים. והחזיק ימים רבים, מעבר לסביר ולמקובל. וחדר דרך עיניים מעריצות ללבבות רבבות מאמינים שאהבו בלי דעת.

וחלקו יוצב בדקות אלה על חלון הבית, וחלקו נטמן הערב לעולם.