מחלון הקומה השמינית לא רואים את הרעש, לא שומעים את הלכלוך. גם באנשים בקושי מבחינים, ובתוכם רק בנכונים. והאוויר נעים וממוזג בנוף, והחלונות רחבים, מותאמים לגובה השמש. יושב אדם בקצה מגדלו וחש גבה קומה, שקול מלכות, משקיף מן המרפסת עד קצה האופק, ומעבר. מתעלם מן הסימנים המטרימים, המטרידים, המחשידים, המטפסים חרש על הקירות תחתיו. גם העצים הגבוהים ביותר קורסים לפעמים, כך מספרים. אך לא על גגות תל אביב. פה אין מפחדים מקרחות היער. הכל עניין של אופנה.
בקומה הראשונה של מגדל היוקרה לא רואים את הרעש, לא שומעים את הלכלוך. גם באנשים בקושי מבחינים, ובתוכם רק בנכונים ובמתבקשים. פקידת הקבלה השיבה אמנם בקרירות כי מכון הכושר בקומה כך וכך, ונפתח, אך תהתה באותה הנשימה היקרה מדוע אני שואל וכיצד ומי אני. ולא, השיבה בחיוך, איני זכאי להירשם ולמעשה גם לא לשאול. והנוף המרהיב היחיד שהותר לי הוא זה הפרוש על תמונת הענק שהוצבה בהיכל הכניסה. ובכך הסתיימה שיחתנו שמעולם לא החלה. היא ומעסיקיה הרי לא מסתפקים בהשקפה על האופק, הם כבשו אותו וניכסו אותו אליהם. הרחוב, על ספסליו ועציו, הוא פתוח לכולם. אך יש גגות זכוכית שאליהם לא ניתן להגיע. רק להביט בקנאה בין חריצי מדרכות.
ובערב שישי כשרוח קרירה מקדשת מן הים את מפלסי העיר, אני עומד על גג בית חבר ושומע הד תפילות מבית הכנסת הסמוך. והשירה ההרמונית הזו מתערבלת בקולות ובקצבי העיר לתערובת מגוונת, בועטת, מבלבלת. יש משהו מרהיב בנופי העיר הזו תחת שמש שוקעת, חילופי משמרות מסודרים בין להט היום לפלאי הלילה. ויש גם משהו מרעיב בגגות תל אביב, שמרטיטה בנו תאבון לרדת מן הגג, לחזור אל הקרקע, למצוא סככה אמינה מן הגשם, שנזכה להיות ראויים לבנות תחתיה. נהיה גם אנו מאושרי בנייה, מוגני ממטרים.
בקומה הראשונה של מגדל היוקרה לא רואים את הרעש, לא שומעים את הלכלוך. גם באנשים בקושי מבחינים, ובתוכם רק בנכונים ובמתבקשים. פקידת הקבלה השיבה אמנם בקרירות כי מכון הכושר בקומה כך וכך, ונפתח, אך תהתה באותה הנשימה היקרה מדוע אני שואל וכיצד ומי אני. ולא, השיבה בחיוך, איני זכאי להירשם ולמעשה גם לא לשאול. והנוף המרהיב היחיד שהותר לי הוא זה הפרוש על תמונת הענק שהוצבה בהיכל הכניסה. ובכך הסתיימה שיחתנו שמעולם לא החלה. היא ומעסיקיה הרי לא מסתפקים בהשקפה על האופק, הם כבשו אותו וניכסו אותו אליהם. הרחוב, על ספסליו ועציו, הוא פתוח לכולם. אך יש גגות זכוכית שאליהם לא ניתן להגיע. רק להביט בקנאה בין חריצי מדרכות.
ובערב שישי כשרוח קרירה מקדשת מן הים את מפלסי העיר, אני עומד על גג בית חבר ושומע הד תפילות מבית הכנסת הסמוך. והשירה ההרמונית הזו מתערבלת בקולות ובקצבי העיר לתערובת מגוונת, בועטת, מבלבלת. יש משהו מרהיב בנופי העיר הזו תחת שמש שוקעת, חילופי משמרות מסודרים בין להט היום לפלאי הלילה. ויש גם משהו מרעיב בגגות תל אביב, שמרטיטה בנו תאבון לרדת מן הגג, לחזור אל הקרקע, למצוא סככה אמינה מן הגשם, שנזכה להיות ראויים לבנות תחתיה. נהיה גם אנו מאושרי בנייה, מוגני ממטרים.
