מבזקים וברקים

קצת אחרי חצות הותר לפרסום שמו של האדם שנורה אמש ליד בית החולים. טעה מי שחשב שכל פרסום הוא חיובי. שגה מי שחשב שטוב לגור ליד בית חולים. ויותר מכולם פישל מי שסבר שכדאי להיות עבריין. כי עבריינים לא אוהבים לפתור בעיות בדיבור, השובבים האלה. הם בד"כ מעדיפים יריות. ולא ממש אכפת להם אם מישהו אחר עובר באזור. ככה זה אצלם.

בחצות ורבע איים שר הבטחון שישראל תגיב בזמן ובמקום הנכון. שלא לדבר על הפגז מהצפון, והפצצה מהמזרח. וגרוע מכך - היריבים בתל אביב. וכך הותקן  שעון העצר לקראת מכת האש, שתתן נקמתה ותשקם הרתעתה. כל כך הרבה באים להרגנו, ואנו נשכים להורגם. ומרוב שהשכמנו כבר וויתרנו על לישון. אך זהו הוויתור האחרון שנעשה. יש גבול, כך נדמה בשגגה לפעמים.

לפנות בוקר חשד נוסף לתאונת פגע-וברח. אולי זה רק הגשם הכבד, ואולי החושך. לפעמים יש הסברים אחרים, וטוב שכך. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה עוד נהג שרצח ונמלט. ואם כך היה, מוטב שיהיה איש מוכר למשטרה. או לפחות לשכניו. וכדאי שיהיה עובד זר, או בן מיעוטים, או חולה נפש, או שיכור. רק שלא יהיה איש מן הישוב. והלוואי שלא מהישוב שלי. מי צריך עכשיו את כל השאלות האלה. ברור שהיינו עוצרים. זה בטח הגשם. 

והבוקר דווח שבנמל חיפה עגנה ספינה ענקית, הגדולה ביותר שהגיעה לחופינו אי פעם. הלוואי שזה הוא. אני מקווה שראה את התחזית והבין שזה הזמן להגיע. שיעלה אותנו זוגות-זוגות, שנרים עוגן. נצא ללב ים ונתחיל מחדש.

למנגינת ליבי

יש מנגינה אחת של פסנתר, שמספרת טוב ממני את מה שיש לי להגיד. והיא פורקת ממני את המילים שאני לא יכול להוציא, ומקלפת את השכבות שנדבקו בעיקשות, ופורטת על הנימים החבויים ומטיילת בחללים שנותרו סגורים. מישהו אחר כתב את הצלילים שאני נוצר, ואני משמיע אותם שוב ושוב, בקול רם. מקווה שמישהו ישמע את הווידוי שמתנגן בידי אחר.

יש תמונה שמישהו אחר צילם, שמתארת את הרחוב שאני רוצה ללכת בו. בתקופה שהיא לא חורף ולא אביב, כשצללים פוגשים צבעים חוצים צורות בונים דמויות. והאנשים בתמונה שלמים ונינוחים, כאילו לא מבחינים במסגרת סביבם. ואינם רוצים להיות בשום מקום אחר, וטוב להם עם האנשים שסביבם, כשברקע נגינת הפסנתר שנותנת קול למחשבות שנסתתרו באישונים.

נועה כבר בת שנה וחצי עוד רגע והיא מחייכת הרבה. וכשיש מוזיקה היא שרה ורוקדת, וכשרעבה היא אוכלת ולפעמים היא מטיילת וצוחקת. והעולם של נועה לפניה והיא משחקת בו כרצונה, והוא נענה ומציית ולא יעז לאכזב אותה. ולמרות שעוד לא מדברת, היא אומרת לי כל כך הרבה. ולמרות שעוד לא מכירה אותי, היא עוזרת לי להכיר את עצמי. כמה אושר מסתתר בפשטות החיים, בחדוות החיים המשלימים עם פגעי הזמן, בלאהוב את השמש ולהכיר בכוחה המרפא.

החיוך המהפנט של ילדה פורט כמו נגינת פסנתר, ממסגר כמו תמונה נשכחת. ממלא כוסות עד למחציתן ומפסיק. היתר יתמלא לבד, וירפא. זה ייקח קצת זמן, אבל יגיע. יגיח בהפתעה. יוכיח שהיה כדאי.

האשף והאמן

אשף המילים נודע ביכולתו המדופלמת לרפד מצביו בהברות, מבוכות בהנחות, שניות באותיות, שהסתחררו כחוט מקשר בין תמלילי יומו. והוציא כקוסם ממגבעתו חודי שנינות ופלאי לשון שהלהיבו סובביו ונפרסו מולם כספר הרפתקאות מתחדש. לא נדרש האשף להתכונן או להיערך, שכן ניחן היה ביכולת לשפוך את צקלון מרכולתו בפני כל עובר ושב, עת היה עובר לשווא מעניין לעניין ונושא נאומיו ואת עצמו למחוזות של דיבור קולח. מבטים נוצצים עקבו בשקיקה אחר מוצא פיו וידעו כי יטיב להסביר את שלא יתואר, לפענח תעלומות מעיקות. אך ברגעי האמת של חייו, בנקודות בהם גואה הרגש ונשבר אל חופים רחוקים, נותר חסר כל. רק מילותיו בידיו, והן ריקות.

 אמן השתיקות היה מוכר בכשרונו לנדוד מסעות ארוכים ללא הברה, מעביר מסריו וזמנו באפיקים אחרים. וברגעים הכי מתוחים וקשים, עת נדרש לתמוך ולתת מענה, נותר באילמותו. לא כי רצה להרע או לפגוע, כי משום שלא יכול היה לתת את שנדרש. נצטייר הוא כקמצן של מילים, קפוץ-יד רגשות, כי חומות היה עשוי עורו, בית סוהר לסערות כלואות מבפנים. וכשהיה לבדו התחפר בכעסו, מדוע לא סיפר, ולא שיתף, ולא הודה, ולא חיבק. אך גם התשובות נותרו בשתיקתן, והידקו את שפתיו בחוזקה. ויותר מכולם חיכה הוא עצמו למוצא פיו, אף כי ידעו כולם כי המילים היפות מכולן מסתתרות בעיניו. אומנות ללא קול. בביצורים שסלל סביבו, היו הן שער רחמים.

לעיתים רחוקות פיתל הגורל את נתיבי הדרך, ומיזג שבילם של האמן והאשף.
המנגינות היפות ביותר הולחנו ממבטיהם הצולבים. רועמות בדממה.

התזכורת

סופות שמכריעות בחירות, חמסין שמשתק חשמל, משקעים שמביאים ברכה, קללת בצורת.
תנועת חולות שיוצרת פקקים, רוחות נושאות מחלה, אביב נעורים ושלכת זקנה.

מהו מזג האוויר אם לא תזכורת. אזכור עגמומי לכמה שאנו קטנים וחסרי חשיבות. אנו נתינים שחוחים בארץ ליליפוט השנלטת בעולם של איתני טבע. העיסוקים שלנו נראים לנו גדולים מנקודת מבטנו, אך שוליים קוסמולוגית. כלום אינו מתבייש המפץ הפוליטי בהשאלתו-ללא-רשות של הכינוי "מפץ"? כמה חצוף הוא הביטוי "מבול של עבודה". כמה יומרני הוא האדם המתכנה "איש רוח", מבלי שהביא לקריסת עצים ותעופת גגות.

שמיים מעוננים הם בשורה מטרימה של ממטרים, אך ראוי יותר לראות בהם טיפות של צנעה, שתכליתן להמיס את היהירות שבה הצבנו את עצמינו במוקד העולם. חשוב לזכור באיזו מהירות ישמיד הטבע את שבנינו משך שנים, את כוחו להזיז הרים ושרוף יערות, כמעט מבלי-משים. הוא בקושי רואה אותנו הטבע, מבחינתו אנו לא חלק ממחזור חייו. למעט הפעמים שאנו מנסים לשבש אותו ולהכחידו. ואולי אסונותיו אינם אלא נקמה.

אחרי שיסיימו לייבש את המים, ובתום שקיעת האבק, מומלץ לאמץ ללב את התזכורת החשובה הזו. שהדרמות שלנו משעממות. שאנו שחקני משנה בטלנובלה ארוכת שנים, שמשודרת כבר כל כך הרבה עונות... ואם נגזר עלינו להסתפק בסיפורים הקטנים והזעירים שלנו - כך יהיה. נמצה מהם את המיטב. נתרגש מסיפור פעוט, או משיר או חיוך. ולא נתפתה להאמין שאנו מנהלים כאן משהו. רק דיירי משנה לזמן מוגבל בדמי מפתח. אוחזי מטריות מפוחדים, שיכולים לאבד מחר הכל בזרם, אז בינתיים כדאי למצות את הזמן, במזג מתאים.