יום שלישי, 15 במרץ 2011

ההפסד כולו שלי

"תראי, אולי אני אוכל להסביר את הכל דרך הריצה", אני אומר לה אחרי מונולוג ארוך. "אולי בעצם מה שעובר עליי בריצה משקף את מה שעובר עליי גם בתחומים אחרים, בנושאים שונים. אני אוכל להיעזר בזה כדי להסביר לך ואולי גם לי". היא בוהה בי וממתינה שאמשיך, ספק סקרנית, ספק סבלנית.


אני נשען אחורה וממשיך לחשוב בקול רם, מהרהר למול חלל האוויר. "אני אף פעם לא עולה על ההליכון נינוח. תמיד מעט דרוך. אין לי שום עניין לרוץ בדיוק כמו בפעם הקודמת, אני תמיד במירוץ חדש ומכריע. אני תמיד שואף לרוץ קצת יותר מהר, קצת יותר רחוק. להרגיש שהשתפרתי ושהכושר שלי עלה. שאני קצת יותר טוב. אין לי סבלנות לראות שיפור לאורך זמן - זה חמקמק וקל לפספס את זה. אני רוצה להיות קצת יותר מהיר בכל פעם. אני עוסק בדקדקנות בשינון המסלול שלי, זוכר בדיוק מתי העלתי מהירות בפעם הקודמת, טרוד בניסיון לנהל באופן חכם יותר את חלוקת המאמץ והזמן. משתדל להבין מהם התנאים שגורמים לי לשבור את השיא הקודם - עוד שעת שינה, מוזיקה טובה יותר באייפוד. שירים שקטים אני מעיף מיד, מחפש רק שירים קצביים ורועשים. אני מסתכל ימינה ושמאלה לראות אם יש מישהו שרץ יותר מהר ממני בהליכונים הסמוכים. אם כן, אני פותח מיד בתחרות, משחק איתו ראש בראש, משתמש בו כתמריץ וממריץ. אם אני מרגיש עייף מדי אני לפעמים מוותר ומוריד הילוך כי מגיע למסקנה שלא אוכל לשבור את השיא".


"נו, ואתה מצליח בכל פעם?"


"לא. לצערי לא. מרגיש שיפור אחת לכמה שבועות. זו בדיוק הבעיה. אני מתמודד נגד עצמי, ולא תמיד מנצח".


"אם אתה המועמד היחיד, איך יכול להיות שאתה מפסיד?"


"לא יודע. אולי משהו כאן לא בסדר".

יום שישי, 11 במרץ 2011

על מוזיקה מזרחית ומצב הטבע

גם שיריו הסוערים ביותר של יורם גאון לא הצליחו לייצר את כמות הרעש שגררה התבטאותו האומללה השבוע. קיתונות של ביקורת, בוז וזעם הופנו כלפי האיש, שרק אמש היה מאושיות התרבות הבלתי מעורערות של מדינת ישראל - והיום, נחת ללא מצנח לתחתית השאול, מרתפם של עוכרי המדינה וארגוני השמאל החתרניים. אין ספק כי היה זה כבר לתחביב לאומי, להתגנב בשקט מאחורי דור הנפילים הממוקם לו אי שם באיגרא רמא, ולהמתין לשעת כושר כדי לדרדרו מטה. כאילו כל קורבן המושלך התהומה מקנה לנו, הנותרים, שדרוג מקומות ומעלה אותנו כמה שלבים למעלה. אלא שההפך הוא הנכון, האורבים - ממש כמו עורבים - תמיד מרחפים למעלה ללא מנוח. הם עשויים להנות מבשר נבלות מעת לעת, אך לעולם לא ימצאו מנוח ולא יכובדו בתהילה. גם אם את חברת כנסת מהוללת, עם עבר עשיר במשרד החינוך, שמבקשת לעשות הון פוליטי מהתנגשות עם זמר בגמלאות - הדבר לא יצלח לך. האורבים יוותרו לעד מגונים יותר מהמגונים.


ואולם - מובן כי זהו אינו מוקד העניין. הדבר המעניין בהתבטאות האומללה של גאון - היא היותה לא-אומללה. יורם גאון צודק. אמירתו מדויקת, נועזת וחשובה. ראשית חשוב להבהיר, כי גאון לא כיוון בדבריו אל כלל הזמר המזרחי. רק אנשי הטובלים עצמם בהבל וברשע יטענו כך במזיד. גאון כיוון אל הרדידות והחלטוריסטיות שאופפת בשנים האחרונות את הזמר הים-תיכוני, ומציפה את הרחובות ואת תחנות הרדיו בזבל טהור. תופעת שירי ה"אני אוהב אותך-אוהב אותך כל כך - ביום וגם בליל - תהיי איתי שיראל", כבר מזמן לא מסתובבת רק בתחנה המרכזית ובתרבות הקסטות. הפופולאריות הציבורית הביאה את הרדידות הזו גם אל חברות הדיסקים המובילות, אל רינגטוני הסלולאר ואפילו לקיסריה. לרגע אל תזהו אותי עם גזענות - הרדידות הזו פושה גם במסכי הטלוויזיה בהובלת "האח הגדול", והיא מוסיפה לחלחל בנו גם לנתיבים אחרים שהיו בעבר "מגדלי שן" של קולטורה. את השטף הזה קשה מאוד לעצור. 


איני מייחס ולו דקת רצינות לאלה המבקשים להגן על "היוצרים החדשים". המילים רדודות, השירה חוזרת על עצמה, הסגנון שחוק והלחן סביר. אלא שאותו הלחן הסביר כבר הוצמד לעשרות טקסטים, שגם בהם ניתן לזהות כעשרים מילים בלבד המשובצות בכל פעם בסדר אחר. ניחשתם נכון - כולם נעשו להיטים. לעולם לא אתייחס ברצינות לאומן צעיר, בן 25, שמתראיין בגאווה לרגל צאת הדיסק העשירי שלו. אין בכך שום כבוד, לא לאומן, לא לאמרגנו הממולח, ובטח שלא לנו. 


הטענה הבולטת ביותר שהושמעה השבוע, כמחזור של טענות שהושמעו גם בעבר - נגעה לטעם הציבור. הרי אם זה מה שהציבור רוצה, זה מה שהוא ראוי לקבל. הרדיו צריך להשמיע את מה שהקהל מבקש, והטלוויזיה המעוניינת בהישרדות נדרשת להתנהג בהתאם. כל ציפייה אחרת נובעת מתמימות, בורות או אדישות לסביבה המסחרית המתפתחת. אנחנו העם, העמחא, לא צריכים את הכובד הזה. שמרו אותו לאקדמיות שלכם. תנו לנו לרקוד בחתונה עם צלילים קלילים, וספקו לנו בידור זול לפני השינה. יודעים מה? ספקו לנו בידור זול כל היום. מספיק קשה כאן, והעולם הרי מצחיק - אז צוחקים. 


אלא שהמציאות התרבותית, או כך לפחות אני מקווה, צועדת גם לכיוונים אחרים. הובס היה מהראשונים שדיבר על "מצב הטבע", המצב ההיפוטתי ששרר בעולם טרם התגבשות המדינות והחברות המתקדמות. במצב זה פעל כל איש למען עצמו, תחת יצר הישרדותי בסיסי. האלימות פשטה ברחובות, ולא נוצרו שום שיתופי פעולה - אדם לאדם זאב. המדינות נועדו אפוא, אליבא דהובס, לייצר מחסה והגנה עבור האנשים. הם התקבצו יחד בעיקר כדי לחיות, להיות בטוחים. האינטרס הבסיסי המשותף (ואולי היחיד) לבני האדם בהמשך קיומם הוא שהביא אותם לוותר במידת מה על החירות המוחלטת ולהתקבץ יחד במושבות, בערים ובמדינות. הובס מתמקד בעיקר בנושא הקיומי משום שלא יכול היה להעלות על דעתו אינטרס חזק מכך שהיה מושיב יחד את הפרטים השונים תחת עול שלטוני אחד. ואולם, אני סבור שהיו כוחות נוספים שדחפו את האנשים האלה יחד - והם בעיקר רעיוניים.


יודעים היום כולם כבר להסביר שבטחון זה לא רק כמות טנקים. מדדים של בטחון לאומי בשנים האחרונות בוחנים גם רמת הכנסה ומוראל לאומי, פערים חברתיים ואמון במוסדות הציבוריים. משתנים רכים אלה נתפסים כחלק מהמארג הכולל שמעיד על יכולתה של חברה ומדינה להתמודד עם האתגרים הניצבים מולה. מדינה חפצת חיים נדרשת אפוא שלא להסתפק ביצירת בטחון פיזי-קינטי עבור תושביה, אלא גם ללכד אותם יחד ולהצעיד אותם אל קדמה ושגשוג. מתוקף כך, היא נדרשת לקבל אחריות ובעלות גם על נכסים רעיוניים ותרבותיים, שאיש אינו יודע להגדיר. מיהו שאמור לקבל את האחריות הזו לידיו? כאן בדיוק טמונה הבעיה. לא בידי השלטון יש להפקיד את תו התקן התרבותי, כי אם בידי הקולקטיב. כאן בדיוק מגיעה לשיאה הבעייתיות במשוואה הזו - ההסכמה כי החברה צריכה לשמור על איכות תרבותית היא אמורפית. כפי שהצבא כבר הבין מזמן, ברגע שהאחריות מצויה בידיים של כולם, היא למעשה לא מצויה בידיו של אף אחד. ומאחר שאין שום אפשרות למנות "אחראי תרבות" במדינה מבלי להיגרר לפשיזם, הרי שהפתרון היחיד שמציעה הדמוקרטיה היא הפקרות רוחנית, המתורגמת חיש מהר להידרדרות תרבותית, ומן הסתם תעמיק בהדרגה גם את תופעת השפלות המוסרית. רבות דובר על יתרון החופש על פני התכנון, ואולם כל זאת בתנאי שמשוכנעת החברה כי תוכל להוסיף ולהתקיים בעוצמה ובבטחון תוך פיקוח הדדי. ברגע שחלקים נרחבים בציבור מתחילים לחוש כי הרדידות עולה על העומק וכי השטחיות פשטה בכל, גובר החשד כי משהו במערכת הבלמים השתחרר, וכי זה הזמן לחשוב על חלופות.


אינני מציע להקים משרד לפיקוח תרבותי, או להעניק סמכויות יתר בידי הממשלה בנושאי תרבות ורוח (נהפוך הוא, אני מתרשם כי לפרקים יש בידי הממשלה יתר סמכויות תקצוב והשפעה בנושאים אלה). ואולם, נכון הוא לנו, כאזרחים מודאגים, לעסוק ולדון, להשפיע ולהתריע - למול הידרדרות הנכסים התרבותיים שלנו. הרדיפה העיוורת אחר "דעת הקהל" היא תוצאה של חלחול רעיונות פוליטיים למגרשים תרבותיים. היצר ההישרדותי שלנו הוא היחיד שיכול לחצוץ ולבלום את התופעה - בין היתר באמצעות מתן תזכורות לאיך הדברים יכולים וצריכים להיראות. אין דרך אחת להישמע "נאור", לתבונה פנים וצלילים רבים. ואולם הבה נתקרב אליהם, בטרם ייעלמו לחלוטין מהמרחב התרבותי שלנו. צריך ונכון, דווקא בימים אלה, לחזור אל הקלאסיקות ולנסות להבין מדוע הקסימו את עיני מליונים במשך מאות בשנים. נכון להיחשף למרחבי תרבות חדשים, להתרשם מיצירות ומתיאורים שדהו ועומעמו. המענה לרדידות המוזיקלית הוא אפוא פחות בביקורת תקשורתית ויותר בהצבת חלופות ראויות, חלקן חדשות וחלקן וותיקות. צמיחתה של חברה תרבותית צעירה ותוססת, שתבקש להנחיל מחדש ערכי איכות מגוונים ככל הניתן, היא צורך תרבותי, רוחני וקיומי במדינה חפצת חיים. אין כל רצון ללמד את הציבור מה הוא רוצה או צריך לשמוע. אבל זכותו להכיר במלוא זכויותיו, ובמגוון האפשרויות האדיר והבלתי נדלה שעומד בפניו מאז שחר התרבות האנושית.

יום רביעי, 9 במרץ 2011

בערבון מוגבל

מזה תקופה נדמה לי שמשהו השתבש לחלוטין במערכת היחסים העדינה והשוטפת שבין הסוחר והלקוח. כבר מזמן שאנו לא נתונים בעידן של "הלקוח תמיד צודק", ואולם כלל לא בטוח שלא הפציעה תקופה חשוכה ומטרידה של "רמה את הלקוח". תקופה שבה הפרטים הגדולים ביותר מצויות באותיות הגדולות ביותר, ושבמסגרתה המציג אינו מומחה, ואינו רופא, ואינו אמין. במקרה הטוב הוא שחקן, וברוב המקרים - נוכל ממולח. הרי כל ההצעות דומות, וקיים כמעט שוויון מלא בין המחירים. אנו נעים בתוך קניון מונופולי ענק וממיינים לפי צבעי האריזות. אז מה נותר לאנשי השיווק והמכירות, מלבד לנסות ולהפיל כמה שיותר תמימים בפח, ולוודא שמפלתם תהיה מעוגנת בהתחייבות ארוכת טווח. 


כבר בראשית השבוע חשתי שמשהו לא כשורה. ניסיתי לבדוק את האפשרות להירשם לקורס בספרדית באחד מבתי הספר לשפות באזור תל אביב. אני וחבר טוב החלטנו לנסות ולשכלל את יכולת התקשורת שלנו גם עם מהגרי עבודה אמריקנים. בית הספר הראשון הפתיע בפתיחותו ובשקיפותו ומיהר לשלוח הצעה מפורטת ומתומחרת לדואר האלקטרוני. השני, ביקש להתחכם. "אנחנו לא שולחים הצעות. אנחנו מזמינים לפגישות אישיות". אבל שנינו אנשים מאוד עסוקים, אני מסביר, ובית הספר השני שלח בשמחה. "אז תירשם אצלם אדוני", נמסר לי בקרירות שלא ראתה לא אותי ולא את עקרון התחרות ממטר. התוצאה המיידית היא שטרם נרשמתי, וייתכן שאאלץ להוסיף ולחלום בספרדית, בינתיים.


המשך התהליך התפתח כשניסיתי להשוות בין רשתות הסלולאר השונות, בניסיון להבין איזו מהן היא הזולה והמשתלמת ביותר. "אני לא אתן לך שום דבר כתוב", הבהיר לי בבטחון אחד מהסוכנים. "אל תדאג", הוא מרגיע את המעוצבנים, "אתה תקבל את כל הפרטים במעמד החתימה". לשניה קלה הסתחררתי, וחשתי כילד המגיע לבוחן ברגע האחרון ומגלה שהתכונן על החומר הלא נכון. ייתכן שמישהו שינה את כללי המשחק ושכח לתת לי התראה בפייסבוק? אחרי פרק קצר של התאוששות עברתי לטונים צורמים ותקיפים. הבהרתי לסוכן איך עובדים באמת, ומה אני מצפה ממנו. הייתי תקיף ומשכנע. זה לא הזיז שערה בגבתו. תאגיד סלולארי ענק מאחוריו, ואין בכוונתם להיפגע בגלל לקוח עקשן כמוני. הוא ימשיך לטרטר אותי, כך הוא מקווה, עוד עוד - מבלי שיחשוף את הקלפים עד הרגע האחרון. זה לא אני שצריך לחלץ ממנו את ההצעה הטובה ביותר, זה הוא שצריך להצמיד אותי אל הקיר. מטרתו היא לחזור אל המשרד מחוייך כמנצח ולהשוויץ בזה שהצליח להוריד אותנו על הברכיים. מי שעומד זקוף ואיתן עלול למצוא עצמו בתוך סערת מלחמת התשה שסופה מי ישורון. 


הסיומת הייתה המאכזבת מכולן. חנות הדיסקים האהובה עליי, התו השמיני בירושלים, איבדה את אמוני. מאמצי שכנוע עילאיים של שלושה מוכרים שונים הביאו אותי בסופו של דבר לרכוש את הדיסק החדש והנכסף של מיכה שטרית. התרשמתי ששטרית כובש במיוחד, שכן קלע לטעמם המשותף של כל מוכרי החנות. עד שגיליתי את האמת - מונוטוניות אופיינית, מחזור של חומרים קודמים, והכל - עטוף בקופסת פלסטיק שהופקה ושווקה על ידי חברת הפקות המוסיקה החדשה של התו השמיני. פנייתי אל משרדי החברה טרם נענו. ספק אם יחול שינוי בכך.


יש חשיבות אדירה לכך שנתייצב שכם אל שכם בגב זקוף למול המאמץ התקיף והנחוש של הסוחרים להוליך אותנו שולל. לא רק משום שהדבר יכול לחסוך לנו מאות שקלים. לא רק משום שבכך ניצמד לעקרונות הצדק והמסחר ההוגן שחרתנו מזמן על דגלינו המתנפנף. הסיבה החשובה ביותר היא העובדה שכל המקרים שתארתי עד כה הם כשלי שוק של המציאות הקפיטליסטית. בפועל, הם אינם אמורים להתרחש. השיטה הכלכלית שלנו עודנה מושתתת בבסיסה על עקרון ההיצע והביקוש. זה לא רק יעיל, זה גם אמור לעודד מצויינות, תחרות בריאה וקדמה. כשאנחנו שותקים למול מאמצים שפלים וערמומיים למכור לנו דברים שאנחנו לא צריכים או לגרום לנו לשלם יותר, אנחנו שותפים למערכה נגד השיטה. אל לנו לצפות שהרגולציה הממשלתית תחלץ אותנו פעם נוספת כששר אמיץ במיוחד יבקש לחתוך בעמלות מיותרות. אנחנו חייבים להיות פיקחים יותר מהמוכר, ולרוב זו אינה משימה מסובכת. כל אחד מאיתנו שישיב מלחמה שערה יפיח רוח תעוזה במפרשי הצרכן שלצידו. יחד נוכל לחסל את כיסי התחמנות ולשמור על הכיסים שלנו. באמת שזה כבר אנרכוניסטי לדבר על זכויות הצרכן, הגיע הזמן לדון גם בחובותיו - ובעיקר, להגן על השיטה כדי לאפשר לה להגן עליו בחזרה. זהו עקרון ההדדיות הצרכנית האמיתי, וכשהלקוחות נרדמים בשמירה, יש מי שנשאר ערני ומתוחכם.  אז, שלא יעבדו עלינו.

יום שישי, 4 במרץ 2011

למה התכוון המשורר?

אלוהים לא ברא אותנו כדי שנשתוק. הוא נתן לנו את האפשרות לנסח ולפרט, להסביר ולשכנע. הוא שם מילים ודימיים בפינו, ורעיונות בראשינו. אם רצה שנישאר אדישים לא היה עושה אותנו מוטרדים. אם היה מעדיף שנבהה בהסכמה לא היה עושה אותנו ספקנים. הוא רצה שנגיב ונאמר ונמחה ונטען. הוא תכנן שנתווכח ונשלים ונדון ונקבול. בניגוד לאמונה המקובלת, הוא רצה אותנו מרדנים ועיקשים, ובתנאי שגם רציניים ומסורים. והכי חשוב - דברנים.


אלוהים לא ברא אותנו כדי שנשמור מרחק. העולם אמנם גדול, אבל מצאנו דרכים לצמצם את המרחק. הוא רצה שנגע אחד בשני בכל הצורות והאופנים, חיבוק בעיניים, מגע שבלב, תמיכה מלטפת. הוא נתן בנו מילים מתוך הבנה שאלה לא יספיקו, שיהיה צורך בתקשורת בלתי אמצעית, בחושים אחרים, כדי להעביר את מלוא הכוונות ואת שיאי הרגש. הוא נטע בנו את הדחפים העמוקים ביותר לא כדי שנתבייש בהם או נדחיק אותם, אלא שנהפוך את הכמוס לגלוי, ואת המוצפן לנגיש.


אלוהים לא ברא אותנו כדי שנילחם זה בזה. אומרים שיצר האדם הוא להיאבק, אבל אני כופר בכך. למול נהרות הדם והגופות ניצב האל מיואש, ונבוך. לא לכך כיוון, וזעמו גובר כאשר יש הטוענים אחרת. 


יש השואלים, במיוחד בימים אלה, מיהו מנהיג טוב. ההגדרה המוצלחת ביותר בעיניי היא זו הטוענת כי המנהיג הטוב נמדד באם רוחו מוסיפה למשול גם בהעדרו. ואם רוח האל היא בריאה, הרי שמנהיגותו מכתיבה לנו ללכת בדרכו גם כשהוא אינו נגלה וחבוי בין ענני חוסר הוודאות. הוא מבקש שניצור ונברא בעצמינו - ילדים, רעיונות ואושר. הוא מבקש שנפריח יש מאין, נדליק אורות גבוהים על פני הערפל. הוא מבכר שנציב חדש על פני שחוק, אמת רלוונטית על פני שקר דהוי. שנטפס על כתפי נפילים ונמריא על כנפי חזונות - ונהפוך בעצמינו את העולם לראוי והגון יותר. מקום בו מושלת הרוח והדעת, שתבונה היא אות של כבוד ואנוכיות מקלט של בושה.


אלוהים לא ברא אותנו כדי שנסתפק ונחדל. הוא השתוקק שנוסיף להגיב ונרבה לחדש. את החדלון שמר בקנאות בידיו. כשיגיע הזמן, הוא יבשר לנו על כך. בארבע עיניים.