כשהייתי צעיר יותר, שכנעתי עצמי שהצלחתי לפתח שיטה בדוקה וודאית לזהות מייד אנשים שנחשבו בעיניי לחכמים. לא הייתה זו תגלית זעומה, כי אם תוצר של עבודת מחקר נרחבת. לאחר שנבחנו גישות ושיטות שונות, הושגה לבסוף הצלחה, ואני מיהרתי לפרסם את ממצאיי. את החוכמה האנושית, כך פסקתי, ניתן לזהות דרך העיניים. לא צריך להעמיק ולצלול בהן - אפשר לאבחן אותן כמעט מיד. פסקתי כי עיניים חכמות הן עיניים שאינן פקוחות עד תומן. לא משנה צבען או צורתן, לא משנה אם חבויות הן תחת עדשות משקפיים - עיניים של אנשים חכמים נוטות להיות עצומות למחצה, מתאמצות וממוקדות. כך טענתי אז, והנחתי עצמי להוסיף ולבחון את הטענה גם לאחר גיבושה. היום, כ-15 שנים מאוחר יותר, אני עומד מאחורי מחקרי.
עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, כאילו מטילות ספק במציאות הנשקפת אליהן. הן מתבוננות בנוף הטבע ובפניהם של אחרים, בכותרות העיתונים ובשלטי חוצות. הן רואות את התמונה נהירה, אך יודעות - כי לנצח תהיה חלקית. קרני האור החודרות אל העיניים אינן מספקות למתבונן מראית מהימנה של המציאות כהווייתה. הן מחביאות בתוכן את כל הפעולות והמראות המתרחשים בצללים, את כל האנשים שפרצופם אינו נגלה, מקומות חבויים, מעשים אסורים. המציאות רחבה בהרבה ממה שנגלה אלינו, היא מפתיעה ומסקרנת - אך גם אומללה ומאכזבת יותר. ארובות העיניים שלנו קולטות רק את קצה קצהו של עולם מסתחרר. יש מי שמבקש שנבלע את העולם הזה כהווייתו, בלי שאלות ותהיות. אבל החכמים, הם לא יספגו זאת. הם יפקחו את העיניים כמעט לחלוטין, ויותירו שכבה מכוסה. יחזיקו בידיים קפוצות פיסות ספקנות, שיוסיפו לדרבן את חתירתם אל אמת נכספת.
עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מכירות בכוחו החיוני והבלתי נפרד של הדימיון. רק החולמים מגשימים, רק בשרעפים נגלים הסודות והרעיונות המלהיבים והמאתגרים באמת. אנחנו לא שוקעים בחלומות, אנחנו מתרוממים בתוכם, מגיעים לרמות של יצירה שמגבלות הממשי לעולם לא יאפשרו את חשיפתן. כיסוי חלקי של קרני השמש מאפשר את יצירתו של החלל הפנימי הנועז, שבתוכו נולדת האמונה כי העולם הנתון אינו גזירה משמיים. שיש בכוחו של רעיון בודד שצמח מהזיה חולפת לחולל מהפיכות של ממש. הורדת העפעפיים עשוייה לרומם את הנפש ולהזכיר כי החיים הם מה שעושים מהם, ולא מה שנולדים לתוכו. שאף פעם לא מאוחר להוכיח שכל דבר ניתן להגשים, ושחלומות אינם אלא נבט שיכול להצמיח עולם ומלואו.
יותר מכל, עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מפנות חצי מבט פנימה. מכירות בכך שהמציאות אינה שלמה אלא אם היא כוללת אותנו בתוכה. שכל צוקי ההרים ושפלות האנושות צבועים בגווני הרגשות והמחשבות שלנו. אנחנו לא רק קיימים בהווייה, אנחנו מציירים אותה ומעצבים אותה בדמותנו. מרחבי היקום האדירים הינם גרגר אפר למול חללי המערבולות והניצוצות הנפערים מתחת לשכבת העור שלנו. להוציא את עצמינו מהמציאות זה אפילו לא לראות חצי תמונה. זה להיות עיוורים לאופן שבו פועל העולם, לאופן שבו פועלים אנחנו בתוכו.
פעם סברתי, והיום אני כבר יודע - אנשים חכמים פוקחים את עיניהם רק למחצה. לא במקרה. זה נחוץ להם כדי להפנות מבט נבון לכל הכיוונים, פנימה והחוצה. ואף פעם לא להפסיק ללמוד, לחלום, ולקוות.
עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, כאילו מטילות ספק במציאות הנשקפת אליהן. הן מתבוננות בנוף הטבע ובפניהם של אחרים, בכותרות העיתונים ובשלטי חוצות. הן רואות את התמונה נהירה, אך יודעות - כי לנצח תהיה חלקית. קרני האור החודרות אל העיניים אינן מספקות למתבונן מראית מהימנה של המציאות כהווייתה. הן מחביאות בתוכן את כל הפעולות והמראות המתרחשים בצללים, את כל האנשים שפרצופם אינו נגלה, מקומות חבויים, מעשים אסורים. המציאות רחבה בהרבה ממה שנגלה אלינו, היא מפתיעה ומסקרנת - אך גם אומללה ומאכזבת יותר. ארובות העיניים שלנו קולטות רק את קצה קצהו של עולם מסתחרר. יש מי שמבקש שנבלע את העולם הזה כהווייתו, בלי שאלות ותהיות. אבל החכמים, הם לא יספגו זאת. הם יפקחו את העיניים כמעט לחלוטין, ויותירו שכבה מכוסה. יחזיקו בידיים קפוצות פיסות ספקנות, שיוסיפו לדרבן את חתירתם אל אמת נכספת.
עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מכירות בכוחו החיוני והבלתי נפרד של הדימיון. רק החולמים מגשימים, רק בשרעפים נגלים הסודות והרעיונות המלהיבים והמאתגרים באמת. אנחנו לא שוקעים בחלומות, אנחנו מתרוממים בתוכם, מגיעים לרמות של יצירה שמגבלות הממשי לעולם לא יאפשרו את חשיפתן. כיסוי חלקי של קרני השמש מאפשר את יצירתו של החלל הפנימי הנועז, שבתוכו נולדת האמונה כי העולם הנתון אינו גזירה משמיים. שיש בכוחו של רעיון בודד שצמח מהזיה חולפת לחולל מהפיכות של ממש. הורדת העפעפיים עשוייה לרומם את הנפש ולהזכיר כי החיים הם מה שעושים מהם, ולא מה שנולדים לתוכו. שאף פעם לא מאוחר להוכיח שכל דבר ניתן להגשים, ושחלומות אינם אלא נבט שיכול להצמיח עולם ומלואו.
יותר מכל, עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מפנות חצי מבט פנימה. מכירות בכך שהמציאות אינה שלמה אלא אם היא כוללת אותנו בתוכה. שכל צוקי ההרים ושפלות האנושות צבועים בגווני הרגשות והמחשבות שלנו. אנחנו לא רק קיימים בהווייה, אנחנו מציירים אותה ומעצבים אותה בדמותנו. מרחבי היקום האדירים הינם גרגר אפר למול חללי המערבולות והניצוצות הנפערים מתחת לשכבת העור שלנו. להוציא את עצמינו מהמציאות זה אפילו לא לראות חצי תמונה. זה להיות עיוורים לאופן שבו פועל העולם, לאופן שבו פועלים אנחנו בתוכו.
פעם סברתי, והיום אני כבר יודע - אנשים חכמים פוקחים את עיניהם רק למחצה. לא במקרה. זה נחוץ להם כדי להפנות מבט נבון לכל הכיוונים, פנימה והחוצה. ואף פעם לא להפסיק ללמוד, לחלום, ולקוות.
