יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

עיניים חכמות

כשהייתי צעיר יותר, שכנעתי עצמי שהצלחתי לפתח שיטה בדוקה וודאית לזהות מייד אנשים שנחשבו בעיניי לחכמים. לא הייתה זו תגלית זעומה, כי אם תוצר של עבודת מחקר נרחבת. לאחר שנבחנו גישות ושיטות שונות, הושגה לבסוף הצלחה, ואני מיהרתי לפרסם את ממצאיי. את החוכמה האנושית, כך פסקתי, ניתן לזהות דרך העיניים. לא צריך להעמיק ולצלול בהן - אפשר לאבחן אותן כמעט מיד. פסקתי כי עיניים חכמות הן עיניים שאינן פקוחות עד תומן. לא משנה צבען או צורתן, לא משנה אם חבויות הן תחת עדשות משקפיים - עיניים של אנשים חכמים נוטות להיות עצומות למחצה, מתאמצות וממוקדות. כך טענתי אז, והנחתי עצמי להוסיף ולבחון את הטענה גם לאחר גיבושה. היום, כ-15 שנים מאוחר יותר, אני עומד מאחורי מחקרי.


עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, כאילו מטילות ספק במציאות הנשקפת אליהן. הן מתבוננות בנוף הטבע ובפניהם של אחרים, בכותרות העיתונים ובשלטי חוצות. הן רואות את התמונה נהירה, אך יודעות - כי לנצח תהיה חלקית. קרני האור החודרות אל העיניים אינן מספקות למתבונן מראית מהימנה של המציאות כהווייתה. הן מחביאות בתוכן את כל הפעולות והמראות המתרחשים בצללים, את כל האנשים שפרצופם אינו נגלה, מקומות חבויים, מעשים אסורים. המציאות רחבה בהרבה ממה שנגלה אלינו, היא מפתיעה ומסקרנת - אך גם אומללה ומאכזבת יותר. ארובות העיניים שלנו קולטות רק את קצה קצהו של עולם מסתחרר. יש מי שמבקש שנבלע את העולם הזה כהווייתו, בלי שאלות ותהיות. אבל החכמים, הם לא יספגו זאת. הם יפקחו את העיניים כמעט לחלוטין, ויותירו שכבה מכוסה. יחזיקו בידיים קפוצות פיסות ספקנות, שיוסיפו לדרבן את חתירתם אל אמת נכספת.


עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מכירות בכוחו החיוני והבלתי נפרד של הדימיון. רק החולמים מגשימים, רק בשרעפים נגלים הסודות והרעיונות המלהיבים והמאתגרים באמת. אנחנו לא שוקעים בחלומות, אנחנו מתרוממים בתוכם, מגיעים לרמות של יצירה שמגבלות הממשי לעולם לא יאפשרו את חשיפתן. כיסוי חלקי של קרני השמש מאפשר את יצירתו של החלל הפנימי הנועז, שבתוכו נולדת האמונה כי העולם הנתון אינו גזירה משמיים. שיש בכוחו של רעיון בודד שצמח מהזיה חולפת לחולל מהפיכות של ממש. הורדת העפעפיים עשוייה לרומם את הנפש ולהזכיר כי החיים הם מה שעושים מהם, ולא מה שנולדים לתוכו. שאף פעם לא מאוחר להוכיח שכל דבר ניתן להגשים, ושחלומות אינם אלא נבט שיכול להצמיח עולם ומלואו.


יותר מכל, עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מפנות חצי מבט פנימה. מכירות בכך שהמציאות אינה שלמה אלא אם היא כוללת אותנו בתוכה. שכל צוקי ההרים ושפלות האנושות צבועים בגווני הרגשות והמחשבות שלנו. אנחנו לא רק קיימים בהווייה, אנחנו מציירים אותה ומעצבים אותה בדמותנו. מרחבי היקום האדירים הינם גרגר אפר למול חללי המערבולות והניצוצות הנפערים מתחת לשכבת העור שלנו. להוציא את עצמינו מהמציאות זה אפילו לא לראות חצי תמונה. זה להיות עיוורים לאופן שבו פועל העולם, לאופן שבו פועלים אנחנו בתוכו.


פעם סברתי, והיום אני כבר יודע - אנשים חכמים פוקחים את עיניהם רק למחצה. לא במקרה. זה נחוץ להם כדי להפנות מבט נבון לכל הכיוונים, פנימה והחוצה. ואף פעם לא להפסיק ללמוד, לחלום, ולקוות. 

עבודת הכנה

א - תגיד, אתה מוכן?


ב - מוכן למה? 


א - מוכן, אתה יודע, מוכן...


ב - אני מניח שאתה מתכוון למוכנות לשריפה הבאה. תראה, זה לא עניין פשוט. השריפה תפסה את כולנו עם המכנסיים למטה, וחשפה את ערוות הזרנוקים שלנו בפני כל העולם. אבל הגבורה של הכבאים האמיצים והנחישות של כוחות ההצלה סיפקה את העבודה. חוץ מזה, מוקדם לקבוע מי אשם, ויכול להיות שבסוף יצוץ אשם חדש שבכלל לא חשבנו עליו. ואי אפשר לשלול את האשמה של הממשלה הקודמת, כמו גם את חרפת הממשלה הבאה, שסביר שגם היא לא תעשה דבר. צריך לשבח את מטוסי הכיבוי שפעלו במרץ רב, למרות שבכלל אינם יהודים. וכמובן את כל השרים כולם, שהיו שותפים למאמץ הכולל והמתואם וההכרחי.


א - אז מה בעצם אתה אומר?


ב - עובדים על זה.


א - כן, אבל אני בעצם שאלתי אם אתה מוכן...


ב - אני קולט אותך אחי. אתה מדבר על השטפונות שפקדו אותנו השבוע. תראה, בסך הכל יצאנו בזול - את בתי הקפה בתל אביב נשפץ, את הנמל בקיסריה נשקם, את עמודי התאורה נרומם, את הכבישים שנחסמו נתחם ואת גושי השלג נחמם. אתה תראה, יצא מהמם. אין ספק שחטפנו פה מכה קשה, אבל אתה יודע - אנחנו מדינה מדברית. לא בשבילנו כל המטרים האלה, ולכן לא היה יותר מדי למה לצפות. עושים מה שיש. וברור, שאחרי השריפה הגדולה, אז המים הם ברכה, זה חג לאילנות. גם לאלה שנשרפו. ואת הלקחים יש להפיק.


א - אז מה בשורה התחתונה?


ב - עובדים על זה.


א - ובכל זאת, אני תוהה אם אתה מוכן...


ב - סבבה, סחבק הפנים. אתה מדבר על הסבב הבא מול הבני זונות בצפון. תשמע, אין ספק שצה"ל הוא הצבא הכי חזק באזור, וזה לא פשוט כי הוא גם הכי הומני ומתקדם, מקום שני בהיגיינה ורביעי במגניבות. אבל אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. בינתיים אנחנו מתמקדים בלהגיב לכל איום שמשמיע האויב - כדי שלא יעלה לו לראש, ובמקביל מאיימים בחזרה. בדקנו צופרים, חידדנו הנחיות, והפנו מזכרים. בכל מיני צבעים. אני מאמין ובטוח ביכולת שלנו לגבור על כל אחד בסבב הבא, שרק יבוא אלינו במהרה. אני בן אדם מאמין בסך הכול.


א - אז בעצם אתה אומר ש...


ב - עובדים על זה.


א - אבל זה לא מה ששאלתי!


ב - אז מה, מה בעצם אתה רוצה?


א - אני תוהה אם אתה מוכן... להלוות לי כמה שקלים. נדבה. אני רעב ונזקק.


ב - נדבה? אתה רציני? חתיכת פרזיט עצלן... אתה לא מתבייש? לך לעבוד!

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

בין בינוניות לקיצוניות

אחד הדברים שמאז ומתמיד הפחידו אותי, כמעט יותר מכל דבר אחר, הייתה מכת הבינוניות. יש משהו כל כך מרופד ונעים בשמיכת הפוך של הבינוניות - היא מעודדת את חבריה לנוח, כמעט להירדם, ולהתבוסס במעטה "הבסדריות" שממקם אותם בעמדה כה נוחה באמצע. הם אינם שואפים מעלה וממטירים על עצמם מבול ציפיות ושאיפות, ומנגד, אינם נמשכים מטה לעבר ריק של רדידות אינסופית רווי לחצים ומשברים. הם פשוט בסדר, הם סבבה. הם עושים את מה שצריך, ועומדים במשימות. הם מגיבים במידה, ומביעים דעה בעיקר בקלפי. הם אזרחים טובים. הם בני משפחה על הכיפאק. הם משתכרים מעל הממוצע (זה חלק מהקסם הישראלי, בניגוד לחוקי המתמטיקה - סקרי דעת הקהל משקפים כי כמעט כולם משתכרים מעל הממוצע). אבל עמוק עמוק בפנים הם יודעים, שהם התמכרו לסם הבינוניות. וזה גם בסדר. כי החיים קצרים והכל, אז הבה נתבנן לנו. 

הבעיה היחידה בתסריט הזה היא כמובן שמי שנשאב לבינוניות אינו מגיע להישגים. אולי לחלקיים, אולי לזמניים - אבל לאורך זמן ההצלחה מתחילה להיסדק. אנחנו לא צריכים לחשוש מזה, אנחנו - כמדינה - כבר שם. נתונים על הישגי מערכת החינוך שלנו, על היציבות הפנימית שלנו ואפילו על הישגינו בספורט - כולם משקפים שאנחנו לא יותר מבסדר. למזלנו, זה מפריע לנו. כי אנחנו מבינים שאנחנו יכולים הרבה יותר מזה - שיש בכוחנו ובמוחנו לשבור יותר שיאים ולהגיע רחוק יותר אם רק נרצה, ושאולי בעצם אנחנו בכלל לא רוצים יותר מדי. כי די נוח לנו, ובמיוחד כשהכלכלה בסדר, והבטחון בסדר, ואפילו כבר הגיע הגשם - אז באמת נראה שיהיה סבבה.

אלא שמבין כל ההשלכות הברורות שציינתי, נעדרה תוצאה אחת, מדאיגה מכולן, שאנחנו לא מספיק נותנים לה את הדעת. יותר ויותר מתבהר, שהבינוניות הזו מחלחלת גם אל השיח החברתי-ציבורי-פוליטי שלנו. אנחנו נשאבים גם לתוך אדישות מהנהנת שכזו, הסכמה שבשתיקה לכך שמחדל מוביל לאסון שמוביל לכאילו-וועדה וסוג-של-מסקנות ויענו-רפורמה. בפועל, כבר כמה שנים שאנחנו תקועים בדשדוש מטריד. לא רק זה, האחרים מבחוץ מציקים לנו. צוררי היהודים החתרנים בבית הלבן ובאירופה מקנאים ביכולתנו לשרוד במאמץ כה פחות, ופועלים לכרסם בחוזק הלאומי שלנו. אולם הם לא יצליחו, כי אנחנו כאן כבר 2000 שנה, ויש לנו טילי חץ, ואלוהים עדיין איתנו. ולראייה - שליטתנו בירושלים ומטוסי כיבוי למכביר. 

מה שאני מנסה להגיד הוא, שהבינוניות חדרה גם אל הדרך שבה אנחנו מדברים, מנתחים, מתווכחים וחושבים. אנחנו לא משקיעים כמעט מאמצים לרדת לעומקם של רעיונות וחזונות, ומסתפקים בשימור תפיסות מיושנות שבמקום לשמור על חוסננו, הן מחלישות אותנו ומקפיאות אותנו בעבר. כוחו של העם היהודי היה תמיד בחדשנותו, ביצירתיות ובתעוזה. ובכך אני ממש לא מתכוון לעוצמה צבאית, אלא דווקא לתבונת הרוח ולעוצמת המחשבה. היכן הם היום? היכן מחשבת ישראל של שנת 2010? האם מקומה הוא בין סמטאות העכברים של הר הצופים, או שמא נכון כי נחדש תבונתנו כקדם גם בעולם המחוקקים והמנהיגים שלנו?

הבעיה אף מחריפה כאשר הרדידות המחשבתית הזו משמשת כקרקע פוריה עבור הקיצוניים שבתוכנו. הם מנצלים את האדישות והבורות בחלק מהסוגיות כדי לשכנע אותנו שיש טובים ורעים, שיש מי שבא לחסלנו ואין על מי לסמוך. הם מפצירים בנו לתת לצה"ל לנצח ולהימנע מלהשכיר בתים לערבים. הם קוראים לנו ליישב את הארץ ולהפגין חשדנות כלפי הגרים. הם מנסים בכל כוחם למנוע מאיתנו להציף תהיות ודילמות שהיו לאורך שנים לחם חוקה של היהדות (קל וחומר של הציונות והישראליות) ומצפים כי נלך כסומאים בערפל קרב אחר עמוד אש, שכבר מזמן לא ברור את מי הוא מייצג ולאן הוא מוביל. 

אין ספק בעיני, שהבינוניות היא שפותחת אפיקים מסוכנים לקיצוניות - וכי בחסות האדישות וחוסר העניין יש מי שמנסה למשוך אותנו עמוק יותר לתוך סחרור קיצוני ומיותר. אובדן דרך עלול להוביל אותנו למקומות מסוכנים. אולם אחרי שעוברים את נקודת האל-חזור, הוא גם עשוי להשחית את החזון עד כי לא נזכור כלל מאין באנו ומה ניסינו להגשים כאן. 

אם האבחון שלי נכון, אזי שיש בו גם נחמה - יש בו גם כדי לרמוז על הדרך לתקן ולשפר. אחריותו של כל מי שרואה בעצמו כאיש נבון ומסור, שעוד אכפת לו ושהוא מאמין בחזון, ערכים ודרך - להגביר מעורבותו בפוליטיקה. אני ממש לא מדבר על כניסה למעורבות פעילה כחברי וועדים ומליאות, כי אם להגביר עניין, לבוא להרצאות ולדיונים, לקרוא ולשאול, לתהות ולמחות. חייבים לייצר כאן שכבה, שתורכב מכל קצוות הקשת הפוליטית, שתעז להטיל ספק ולהבין שתמיד-תמיד יש יותר משתי אפשרויות ושהנתיב הנכון לפעמים צריך להיסלל טרם שניתן לצעוד בו. 

נכון שניתן להפריח את הבינוניות באקדמיה, ואמת שמצויינות אמיתית ניתן למצוא היום בעולם העסקים, התרבות, ואפילו במערכת הבטחון. אולם בסופו של דבר, עליית השפעתם של הקיצוניים בעת האחרונה המפזרים רוח של אפליה וגזענות בין שורותנו אינה מאפשרת לנו להוסיף ולזנוח את הזירה הפוליטית. זה הזמן לגיוס כללי של מצויינים, שיירתמו לטובת שכלול והעמקת השיח הציבורי בישראל. בדיוק כמו בענפים האחרים, השאיפה היא שככל שהמצויינים ינסקו גבוה יותר, כך יאלץ גם הממוצע הרווח ליישר קו ולעלות למעלה. אני לא מציע כאן לחפש אחר התשובות "הנכונות", אני לא בטוח שיש כאלה. אני מבקש להבטיח שנשאל את השאלות הנכונות ונסמן בבהירות חדה יותר את האתגרים האמיתיים מולם אנו נדרשים להתמודד. 

יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

עיניים עצומות לרווחה

תרופה חדשה הגיעה לעיר, ואומרים שיש בכוחה לרפא כל מכאוב. למקרה שלא שמתם לב, לחיינו נכנסה בעת האחרונה גלולת קסמים בשם עצומה. תרופה זו תביא מזור לכל דאבון לב, תשכיח כאבי בטן מציקים ותפיח משב חדש בריאות מרוקנות חמצן. השימוש קל ופשוט - כל שעליכם לעשות הוא לחתום, העתק אחד יספיק, ומצפונכם כמו חדש. חתמתם - השפעתם. קולכם ייחשב, וכל בר דעת יבחין חיש מהר בעמדתכם הנחושה שתקושר לעד עם שמכם. בעידן המודרני אין אפילו צורך לקום מהמחשב (תנאי שיפחית לאלתר מחצית מהנרתמים), ובלחיצת כפתור ניתן להצטרף להמונים שכבר מוחים וזועקים - נגד הבעד ובעד הנגד. 


בשבועיים האחרונים הבעתי פעמיים התנגדות נחרצת להחתמת עצומות שהופנתה אליי. בפעם הראשונה הייתה זו מטרה מוצדקת ונאורה - עצומה המוחה נגד החלטת צה"ל להגביל את מכסת היוצאים לשנת השירות. פעילים חברתיים ואזרחים שאכפת להם מיהרו להחתים עצומה אינטרנטית שתקים קול מחאה נגד ההחלטה השרירותית של צה"ל, שתפגע בדור שלם של מתנדבים וצעירים בעלי חזון. אודה על האמת, אני אכן משוכנע שמתנדבים אלה (השינשינים) הם מלח הארץ, ובלימתם מלצאת להתנדב היא צעד מצער במיוחד. אבל לפני שאנו יוצאים אל הרחובות, הצעתי להמתין רגע - בשביל מה צריך כאן עצומה? הרי צה"ל לא קיבל את ההחלטה כלאחר יד, שכן קדמה לה מסכת אילוצי כוח אדם שכולנו מכירים ומרכינים ראשינו למולה. נכון למחות ונכון למצוא פתרונות - אבל רצוי שאלו יהיו מעשיים. האם אכן יועיל לציבור המתנדבים הנפגעים שנצרף את שמותינו לרשימה נוספת באתר רווי פרסומות? האם נגאל את הציבור המוכתם באמצעות ציבור מוחתם?


הפעם השנייה הייתה הבוקר, כאשר הבעתי מחאה נמרצת לניסיון להחתים עצומה המונית כנגד מאפייניו של מבחן הבית באחד מקורסי החובה ביחב"ל. העצומה נועדה לשכנע את המרצה שהמבחן שהוא מתעתד לכתוב אינו הוגן כלל - הן משום שמועדו אינו מתאים לחלק מהתלמידים, והן משום שלרשותנו יעמוד רק שבוע ימים בלבד, והרי הסיליבוס כולל 20 מאמרים. מודה שלא יכולתי להתאפק והשבתי בתפוצה רחבה לכלל הנמענים את עמדתי - בואו נשמור את כלי המחאה למחאות מוצדקות. האם עצומה היא הדרך המתאימה לפנות אל המרצה? האם צפוי כי יבהל ויתקפל? האם זוהי הדרך המכובדת ביותר לפעול בה? ומעל הכל - האם לא איבדנו קצת פורפורציות ושכחנו מחאה חברתית וכלים הפגנה ציבוריים מהם? יש כל כך הרבה מאבקים ראויים וחשובים, אינספור מטרות צודקות ומשמעותיות, ואנו נירתם למען דחיית מבחן?


חשוב לי להדגיש - האנשים המארגנים עצומות או חותמים עליהם אינם אנשים טפשים, עצלנים או בטלנים. רבים מהם הם אנשים חדורי רצון טוב וחיבה אותנטית להביע את עמדתם, באופן מבורך לטעמי. ואולם אני סבור, שעצומה היא לא הדרך לעשות זאת. במרבית המקרים חיכוכים ומשברים ניתן לפתור בהידברות, ישירה או יצירתית. אפשר לקיים דיונים וקבוצות שיח, אפשר לכתוב מכתבים ולקיים פגישות, להציע רעיונות אחרים, להירתם לפעילות חברתית מסייעת, להניע ולנוע ולהתנייע - באמת שיש המון מקום לעשייה חברתית ופוליטית תחת כל עץ רענן. אנחנו נמצאים בגיל שהוא פריבילגיה - הזדמנות לעשות, לשנות, לערער על מוסכמות. רק צריך לדעת לאן לכוון ומה לעשות - בעיניים פקוחות, ולא עצומות. 


מה שאני מציע זה לשים בצד כרגע את הכלי הזמין הזה, שהפך כבר מזמן לסוג של עלה תאנה מודרני נטול חשיבות ממשית. בכל מאבק שאנחנו מעוניינים להירתם אליו, אנחנו נדרשים לשאול עד כמה הוא חשוב לנו, עד כמה הוא נוגס במצפוננו ומדיר שינה מעינינו. אם אמנם כך הדבר, אל לנו להסתפק בחתימת שמינו (קל וחומר, להצטרף לעוד הפגנה רעשנית נודדת שנועדה בעיקר לקדם את מועמדותו של עסקן כזה או אחר לראשות אגודת האגודות של הסתדרות הסטודנטים). מוטב שנעצור לרגע ונראה איך אנחנו משנים, גם אם בקטן - בחברה, בקהילה, בתקשורת, במערכת הבטחון, בפוליטיקה - והשמיים הם הגבול. באמת שלשם צריך לנתב את האנרגיות. העצומות האלה לא רק שאינן מועילות לשום דבר, הן פשוט מזיקות - הן יוצרות שם רע למושג "המאבק הסטודנטיאלי", והופכות גם את הקול שלנו לכלי ריק. זאת, בין אם המטרות הן מוצדקות וראויות, ובין אם תכליתם העילאית הם לשפר את תנאי המבחן הקרוב. הן נתפסות כתרופת סרק שנועדה לאפשר לנו להירתם למאבקים בחלונית נפרדת של הדפדפן ולהמשיך בחיי השגרה. אם נודה על האמת, אנחנו אפילו לא זוכרים על מה חתמנו ועל מה לא - וזה גם באמת פחות חשוב. הזדהינו ונרתמנו.  


אז איך נחתום? רצוי בעשייה. ואפשר להתחיל כאן: http://www.shachentov.org.il/

חג שמח!