נקודת ההיתוך

זה מתחיל בסדק, או רחש ביקוע קל, עת ראשית כרסום המעטפת. מכאן יתקדם העניין במהירות לעיני חוץ, באיטיות מייסרת בתוך שכבות הברזל.

התבניות הבסיסיות נשחקות, משנות צורתן, נכנעות לעוצמת הלהבה. היסודות מוכתבים מחדש באופן בלתי ניתן לחיזוי. באין אונים ירפו אחיזתם נוכח דין הנסיבות המתהוות. תחת הכבשן, איש לא שואל לרצונם, לא מתעניין ברגשותיהם. אין נתיבי מילוט בין גלגלי הסרט הנע. 

אך לא בבושת פנים תלבש העופרת את אדרתה החדשה. החמצן אינו נשאף ממבוכה ומחרטה. אונה נתון בגמישותה, בתעוזתה הסקרנית להיעשות ולו לרגע פריכה ושברירית. הוא המפיח חיים חדשים בדומם, הוא המשיב רוח בחומר. תאוות השינוי והלמידה סורגת עצבים מברזל - וסורגי הברזל נפרצים לאור יצר הישרדותה. 

זה כואב, וממיס, ומפחיד. אך הקו המחבר בין נקודות ההיתוך נע מעלה. כך נוצרת פלדה.    

לפעמים

״אולי הגן הזה קיים רק בצל עפעפינו המושפלים, ומעולם לא חדלנו: אתה מלהעלות תמרות אבק בשדות קרב, ואני מלהתמקח על מחירם של שקי פלפל בשווקים רחוקים; אלא שבכל פעם שאנחנו עוצמים למחצה את עינינו בתוך השאון והמהומה, מוענקת לנו היכולת להימלט לכאן, ללבוש חלוקי משי, כדי להרהר במה שאנו רואים וחיים, להסיק מסקנות, להרהר ממרחק״

הערים הסמויות מעין / איטאלו קאלווינו 

לפעמים, כשאתה מטייל בעולם, אתה נווד. חסר כל, חסר קול, נטול ממון ודאגות. כמו בפעם ההיא כשאבד מטענך ונמלאת רוגע. ואתה יכול להמציא עצמך מחדש בכל צומת, וללמוד שפות חדשות בהן אתה נשמע צלול ואמיתי. 

ולפעמים כשאתה מטייל בעולם, אתה מבריח. אמן תכסיסים המקפל בתחתיות כפולות מנהגים וסגנונות ותרבויות והרגלים זרים. אתה סוחר בהם במיומנות כאילו כך עשית מעולם. ובמקום להתלונן על מעמסות הדרך, הופכים נתיביך לנכסים.

ופעמים אחרות אתה שודד ים, בוזז זכרונות ולחנים. או צייר הרושם בצבע את טבעם של נופים ומכרים. או נווט, או בלש או לוליין. נסחף על גל, עולה ויורד, מנהל שיח גאות ושפל עם יבשות וירח.

ויש שיעידו: אמת, אך כל יום מסתיים בחלום על הבית. ואתה מחייך: לפעמים.. לפעמים, לפעמים. 

הלאה

 איזה גובה. מהצוק הזה רואים כמעט את כל העמק. 

בקושי מרגישים את הרגליים אחרי העלייה הזו, אבל וואלה היה שווה. אוויר פסגות.

הנשימה קצרה, מתאמצת. אין הרבה חמצן בגבהים האלה. בגלל זה אין פה הרבה צמחייה.

גם אנשים בקושי יש כאן, זה לא לכל אחד. אבל מי שמגיע, מרוויח. נוף של מנצחים.

״לאן אתה רוצה ללכת מכאן?״, שואל.

״מה זאת אומרת?״, מגיב, מתפלא.

״לאן מכאן?.. כלומר, אחרי שננוח. לאן ממשיכים?״

״כן, הבנתי. הבנתי. זה לא ברור?״

שותקים, מתנשמים. חושבים. 

״מכאן ממשיכים הלאה, מטפסים בשביל לפסגה הבאה, בהר שממול״.

״מה יש שם?״

״נוף. לדעתי יותר יפה, כי יותר גבוה. רואים משם גם את הצד השני. ביום יפה רואים משם את הים״. 

״גם מכאן רואים״.

״כן, אבל משם מ-מ-ש רואים. את כל הים. ממש את כל החוף, ואחלה זריחה״.

״...״

״אבל למה בעצם?״

״למה מה?״

״למה להמשיך לשם?״

״מה זאת אומרת? הגענו כל כך רחוק, ועכשיו שזה כל כך קרוב.. אני לא רוצה לפספס את זה״.

״לפספס את מה?״

״את זה, אל תהיה מעצבן. את הפסגה הבאה. אנחנו חייבים להמשיך״.

״להמשיך לאן?״

״קדימה! הלאה!״

״הלאה?״

״כן, הלאה! מה לא ברור במה שאמרתי?״

״...״

״מה שלא ברור״, הוא אומר לי אחרי שתיקה, ״זה שאם אתה הולך לפסגה הבאה אתה לא ממשיך הלאה. אתה פשוט הולך במעגלים״. 

אני מביט בו מבולבל, מנסה להבין. מה פתאום במעגלים?

אחר כך אני מסתכל על ההר, ואחר כך על השביל ועל הפסגה, ועל זו שאחריה. 

נוף יפה יש כאן. אין פה הרבה צמחיה, בגלל החמצן. גם אנשים בקושי יש כאן. 

האמת, שאין גם שביל. 

שבו על הבר

קשה היה לפספס את הכניסה שלהם. זוג מבוגר, לבוש בגדי חתן וכלה. היא בשמלה לבנה בוהקת, מעוטרת קישוטי כסף עדינים, והוא בחליפה שחורה מהודרת. שניהם נראו טוב, כמעט כמו חתן וכלה מהזן הרגיל. ובכל זאת, משהו בגילם המתקדם, הפך את המראה לחריג ומעניין. 

״אתה חושב שהם התחתנו עכשיו?״, הוא שואל אותי. האמת היא, שאני לא מצליח לחשוב על הסבר אחר. ובכל זאת, זה יום שבת בערב, הם יושבים לידינו על הבר, במקום הריק הזה, לבד. אין כאן חברים או משפחה. לא בדיוק חגיגות חתונה טיפוסיות. בטח שלא רגע אחרי הטקס, כשהבגדים החגיגיים עוד עליהם, מבשרים לעולם את שזה עתה נעשה.

הם מפטפטים קצת עם הברמן ומאשרים את ההשערה שלנו. אנחנו משתדלים שלא להאזין, אבל הסקרנות גוברת על הנימוס. זה מקום כזה, שזוגות חוזרים אליו כדי להיזכר באיך שהיו פעם. הזוג הזה מתחיל זיכרון ברגע זה. מצייר נקודה על המפה והזמן. זה גם הסיפור שלנו הערב, והוויסקי שוטף את כולנו במזג נעים.

זוג נוסף נכנס לבר ומתיישב בשולחן מאחורינו. אחרי כמה דקות, האישה נעמדה ופונה אל הברמן: ״תרשום בבקשה את המשקאות שלהם עלינו״. היא ממהרת לפנות אל הזוג על הבר כדי לוודא שלא בזבזה את כספה: ״נראה שזה עתה התחתנתם, לא?״. הם נרגשים מהמחווה וממהרים להודות ולספר. כן, זה עתה התחתנו. הם ביחד כבר הרבה שנים אבל החליטו להתחתן רק עכשיו. למה? בעיקר בגלל הבת שלה. היא חולה במחלה ארורה, והטיפולים התחילו רק לאחרונה. הם חשבו שהיא תשמח אם ימסדו את הקשר. ובכל זאת, לא רצו להטריח אף אחד מבני המשפחה ולא הזמינו איש ממכריהם לטקס. הם סיפרו לכולם, אבל העדיפו לשמור על זה שלהם. במיוחד כי כבר לא צעירים, כי אולי זה לא חתונה שמזמינים אליה אנשים. ובכל זאת, הם רצו בה. הם עמדו שניהם לבד, מול השקיעה ונשבעו זה לזו. ממש לא רחוק מכאן, ליד האגם. ״הייתם צריכים לראות את הנוף, זה היה מקסים״. היא מורה בבית ספר, והיא בחופשה ממושכת. והוא, בעיקר חייך. לא אמר מילה. נתן לה להודות, פעם אחר פעם, על המשקאות ועל העניין. 

״אתה חושב שאנחנו היינו צריכים להזמין אותם?״, הוא שואל אותי. ״לא יודע, עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל זה״, אני אומר, וחושב על המשמעות של כל זה. 

כל הזוגות עוזבים, ואנחנו מברכים אותם. את כולם, גם את עצמינו. וחוזרים להנות מהמשקה, מהשקט.

שבו על הבר. תמיד שבו על הבר. תנו למישהו להזמין אתכם.