"אני בחיים לא אעזוב את התפקיד הזה. בחיים", הוא אומר וחושב שאם יישמע נחוש זה ישכנע את עצמו. למה בעצם? "למה? ככה. כי זה יהיה הודאה בכשלון עצמי. זה יהיה ויתור!".
גיבורים גדולים שאנחנו, גבריים ואמיצים, הזדחלנו כנמושות לאוצר המילים ורוקנו את גווני המשמעות העשירים של הוויתור. הותרנו את המילה הזו נבובה, אפרורית ומשעממת. הערמנו על כולם, רימינו את עצמינו, באחד ממעשי ההונאה המסעירים שידעה ההיסטוריה.
כי מי אמר לך שלהרים ידיים זה לוותר? האם לא שבענו מלימוד מפלתו של האידיוט שהעמיד פני נועז? האם לא די לנו בהילולי מותו של המתאבד הטיפש? עד מתי נתפאר בעוורון הכסילים למול חלופות חבויות ומבטיחות?
מוטב כי נוסיף למילות התפילה שורות אמת נוספות שאמירתן המחזורית יש בה לריפוי נפש: "אין הפורש וותרן, אין הנוטש פחדן, אין המתפשר נואש, אין הוותרן חלש". כי הוויתור, הוא תמיד למול החלופות. ובחיים עשירים וארוכים כאלה, למול נופים מרהיבים והרפתקאות אינספור רק העיקש הסובל ראוי הוא לגנאי. הרי הוא ולא אחר הוותרן. שהעז לסרב לעולם שטרח הטבע לברוא סביבו ובתוכו.
וילדה קטנה ששיחקה איתי היום קטעה את המשחק ואמרה: ניצחתי. ואני חשבתי שזה מצחיק איך ילדים מסתכלים על ניצחון כמטרה פשוטה וחד ממדית כל כך. וזה חמוד כשאתה ילד. ואחר כך, חונק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה