האנשים שביצעו את הזוועות האלה, מה היה טבעם? מה היה צבעם? האם שקדו עם שחר על השחזת להבים אדומים, התקשטו במזימות שחורות? האם בערה שנאתם היוקדת בגווני תיאוב, האם התפשטה אדישותם המפלצתית כעננת חימה?
לא. קראו את יומניהם. הביטו על התמונות, שלהם ושל המשפחות שלהם. הביטו להם בעיניים ושמעו איך הם דיברו, איך שרו. בסך הכל חבורה אדירה של אנשים אפורים. שקמו בבוקר לעבודה ובערב סעדו בבית. שהביטו על המציאות כשגרת הכרח. שהאמינו שכל יום קשה מגיע לסופו, שהעולם שותק בהבנה. אפורים להחריד, אפור משתק ומקומם, אפור מכעיס ומטריף את הדעת ומבלבל ומסחרר. כמו שמעולם לא חזיתם והרגשתם אפור בעבר. כמו שהאפור בעצמו לא ידע כמה רוע הוא יכול לאחוז בין כנפיו הערפיליות.
השבוע היו השמיים אפורים, בעיתוי מצמרר. לא רק להזכיר לנו אותם. מיטיבי הראות יכלו להבחין בשאלה הצורמת שבקעה בעננים לעברינו. האם גם אנחנו אפורים לפעמים. מה עשוי לקרות תחת ידינו כשמבטינו אפרפר וקהה. מי משלם את מחיר היותנו אפורים. כי מאפור באנו, ולאן נלך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה