מדוע קילל נתן את דוד באומר: "לא תסור חרב מביתך עד עולם"? מדוע הטיל מלחמת-עד על דורות שלמים של זרע דוד ולא הסתפק בהענשתו האישית והפרטית, על חטא שעשה בכוחות עצמו, במחשכי חומות ארמונו? מדוע נאלצים אנו, לאחר אלפי שנים, להיענש על כשלונו של דוד בשלטון יצריו? הייתכן שגם אנו, וליתר דיוק אבות-אבותינו, אשמים בחטאו של המלך התאוותן? הייתכן שיכולנו לשרטט גורל אחר?
חשק המלך באשתו של אוריה ושלח אותו אל מותו. ואוריה עצמו נקרא אל המלך, ושוחח עימו וקיבל ממנו את הצו ונשלח אלי קרב. ולרגע קט לא הסתובב אל המלך, לשגר עוד מבט אחד לעבר כס המלכות ולשאול בחוצפה: "מדוע". וכי מה היה מועילה לאוריה תעוזתו? אפשר כי היה מוצא להורג על שהמרה פי מלכות, וסביר כי הפקודה לא הייתה משתנה. ובכלל, מאז ועד היום אסור לו לחייל לערער על דבר השלטונות, כי הציות הוא לחם חוקו של השלטון (מלוכה, כמו גם דמוקרטיה), ובוודאי כשמדובר בחיילים שהם הרי אסורים באיסור חמור בספקנות פוליטית ומוסרית. ובכל זאת, אי אפשר להניח לתהייה המחלחלת, מה היה קורה אם היה מסתובב אוריה? האם היה מעורר משהו בדוד? בעצמו? בעמו?
ולפרקים אני חושב, כי חטאו של דוד חמור כחטא אוריה. וחטא שני הגיבורים כחטא ההמון השותק, העם הדומם הסופג, אולי בצדק, את עונש הדמים. שכן מנהיגים, ראויים למשול כשם שראויים לטעות. וכבני אנוש נתונים הם, כנתיניהם, ליצרים ורגשות. ולעיתים, עשויים הם למעוד מכסאם, ולהתפתות. וחובת ההמונים כולם, לציית בתבונה. לקבל מרות ביושר. לאמץ תקנות מוסר מתוך שיקול דעת. וחשוב מכך - לתהות, ולשאול, ולהציב ספקות, ולהגדיר גדרות, ולבקש הנמקות. עבור המלך, ועבור פקודיו, ועבור כלל נתיניו. בניגוד לנדמה, החרב ששרדה את הספק חזקה יותר. להט הלחימה השלמה אמיץ יותר. המוסר הוא איננו מבצרו של מתנגד-המלחמות, הוא נדנו של הלוחם הנחוש להסתער כמוצא אחרון, כדי לדחוף בכוח הזרוע שלום, וצדק ותקווה.
אז אנא ממך אוריה, הסתובב. הסתובב ושאל, והתעניין, ולמד, ובחן, ובקר, ותקן. כתוב מכתבים ושירים, הפגן אומץ וביקורת, ציית לחוק ולצו מצפונך. רוץ בכושר גופך ושכלך. הפנה חרב התיקון אלינו טרם שתפנה לאוייב. את הנעשה הרי אין להשיב, אך נכון לנו תיקון בעתיד. רק תתעורר ותסתובב. שאל אותו. אולי הוא לא יחזור בתשובה. אך אולי, תעיר גם אותנו.
חשק המלך באשתו של אוריה ושלח אותו אל מותו. ואוריה עצמו נקרא אל המלך, ושוחח עימו וקיבל ממנו את הצו ונשלח אלי קרב. ולרגע קט לא הסתובב אל המלך, לשגר עוד מבט אחד לעבר כס המלכות ולשאול בחוצפה: "מדוע". וכי מה היה מועילה לאוריה תעוזתו? אפשר כי היה מוצא להורג על שהמרה פי מלכות, וסביר כי הפקודה לא הייתה משתנה. ובכלל, מאז ועד היום אסור לו לחייל לערער על דבר השלטונות, כי הציות הוא לחם חוקו של השלטון (מלוכה, כמו גם דמוקרטיה), ובוודאי כשמדובר בחיילים שהם הרי אסורים באיסור חמור בספקנות פוליטית ומוסרית. ובכל זאת, אי אפשר להניח לתהייה המחלחלת, מה היה קורה אם היה מסתובב אוריה? האם היה מעורר משהו בדוד? בעצמו? בעמו?
ולפרקים אני חושב, כי חטאו של דוד חמור כחטא אוריה. וחטא שני הגיבורים כחטא ההמון השותק, העם הדומם הסופג, אולי בצדק, את עונש הדמים. שכן מנהיגים, ראויים למשול כשם שראויים לטעות. וכבני אנוש נתונים הם, כנתיניהם, ליצרים ורגשות. ולעיתים, עשויים הם למעוד מכסאם, ולהתפתות. וחובת ההמונים כולם, לציית בתבונה. לקבל מרות ביושר. לאמץ תקנות מוסר מתוך שיקול דעת. וחשוב מכך - לתהות, ולשאול, ולהציב ספקות, ולהגדיר גדרות, ולבקש הנמקות. עבור המלך, ועבור פקודיו, ועבור כלל נתיניו. בניגוד לנדמה, החרב ששרדה את הספק חזקה יותר. להט הלחימה השלמה אמיץ יותר. המוסר הוא איננו מבצרו של מתנגד-המלחמות, הוא נדנו של הלוחם הנחוש להסתער כמוצא אחרון, כדי לדחוף בכוח הזרוע שלום, וצדק ותקווה.
אז אנא ממך אוריה, הסתובב. הסתובב ושאל, והתעניין, ולמד, ובחן, ובקר, ותקן. כתוב מכתבים ושירים, הפגן אומץ וביקורת, ציית לחוק ולצו מצפונך. רוץ בכושר גופך ושכלך. הפנה חרב התיקון אלינו טרם שתפנה לאוייב. את הנעשה הרי אין להשיב, אך נכון לנו תיקון בעתיד. רק תתעורר ותסתובב. שאל אותו. אולי הוא לא יחזור בתשובה. אך אולי, תעיר גם אותנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה