תביני, אני אומר לה, זה כמו הריח העז של הגשם ששוטף את הריאות, שאנחנו
מריחים בדמיון באמצע החמסין. הזה שמקרין לנו געגועים בכל הגוף וגורם לנו להביט כל
רגע בשעון, להתפלל לחילופי עונות. ואז, בסופת הברקים הראשונה, בין המרק והספרים,
אנחנו מפנטזים על ארטיק בחוף.
זה כמו ההתמכרות לביחד שגורמת לנו לחלום על לבד. למחוק מהזכרון שיר
שאנחנו אוהבים. להתרפק על נופי הארץ כבר כשהגענו לדיוטי. תקווה שמישהו ייחנק מהחיבוק
החם שאנו נותנים לו. לאהוב כל כך מישהו, ולתכנן בדיוק כיצד נספר על כך בהספד.
להתלכלך כדי להתנקות, להסתער אל הקיר. להתגאות במי שאתה מרוב בושה. להתחרט על מה
שעוד לא עשית. להצטער ולעשות שוב. לחלום בהקיץ. להחליט שלא להחליט.
כשהיינו קטנים למדנו שקווים ישרים מחברים בין שתי נקודות. אבל לאורך
הדרך יש עוד מליון נקודות, והמעבר בהן הוא לא שיטתי וסדור. הוא סימולטאני, בבת
אחת, בהתפרצות לכל הכיוונים. כמו להטוטן שמחזיק כמה כדורים באוויר באותו זמן. אף פעם
לא ברור לנו למה, אבל זה מהפנט וקוסם. לא חייבים לנסוע בזמן או בין יקומים כדי
לחזור לאחור או לדלג הלאה. אפשר לעשות את כל אלה בכל נשימה, בכל רגע של גם-וגם.
בדרך הזו הקווים שלנו אולי אף פעם לא יתחברו למצולעים משוכללים ומושלמים. אך המסע
המושלם אף פעם לא מתוכנן. ברוכים הבאים למושלם החדש.
יש משפט מוכר שאומר, שאנשים נבונים יכולים לאחוז בשתי דעות בו זמנית.
זה חלקית נכון.
הפוסט חסר הפשר הבהיר ביותר שקראתי מעודי.
השבמחק