אי של יציבות

"ראי הסופה מתקרבת", הוא אמר ועיניו מודאגות.
"הים כבר גועש, מטלטל את האופק, ואין לנו זמן לחכות".
 שרידותנו איננה מובטחת, נחישות ועקשות נחוצות,
אז בואי נקים חומת אדירים, שתחסום את תנופת הרוחות.

לבנים ומקלות התאגדו שם, נסללו גם גדרות וחפיר,
מכשול מתוחכם ומפואר הוא, שכמותו אף איש לא הכיר.
התכנסו תחת סכך של מתכת, עטופים הגנה של פלדה,
והוקפו בבטון ושרשרת, בפינה שמקומה לא נודע.

השנים כך חלפו, הזדקנו הם, ונותרו בטוחים ודרוכים.
מורחקים מסלעי המחלוקת, רחוקים משמועות ותככים.
"כה מוצלח המגן", התפאר הוא. "כך נחיה מוגנים עדי-עד",
והיא הנהנה מבולבלת, כי מאס לבבה בלבד.

וברגע זקנה מיואשת, מילמלה במילים מדודות:
"רק אמור לי, אולי נתקדמה? ננסה לשפר עמדות?"
"מה פתאום, השתגעת? מסוכן שם!", הוא שלל בנחישות אלימה.
וחזרה השתיקה לרחף שם, כי לתהות לא היה עוד על מה.

לבסוף הם קמלו במחתרת, ומקום קבורתם כבר נשכח.
מוגנים ושמורים נכחדו הם, במקלט שנחפר בתש"ח.
כי זוגות, כמו אומות, נדרשים הם, לעיתים להעז בתמימות -
לפרוץ החומות ולקפוץ אל הים. כי אחרת, עדיף כבר למות...