אני לא צריך את פורים כדי להתחפש. אנחנו פושטים ועוטים מדים מדי יום ביומו, מחליפים זהויות ותפקידים. אנחנו מסתתרים מאחורי איפור ומסכות. קצב ההחלפה מהיר כל כך עד כי לפעמים אנחנו שוכחים מי אנחנו באמת, ועל פי אילו כללים אנחנו צריכים לנהוג בכל רגע נתון. פעמים רבות אנחנו ליצנים במאורע רציני וכבד, או מלאי יגון במסיבות נוצצות. המסיכה היא כבר לא חלק מנשף, כי אם פריט לבוש מזוהה שגרה. מרכזיותן ואיכותן של המסיכות בימינו אינם מאפשרים עוד לחדור אל נפש האדם - הפרצוף המחייך או העצוב הם חריטה על מסיכת פלסטיק. הם אינם קשורים עוד בקשר מחייב אל מצב הרוח. אין לנו אלא להסתכל לעבר העיניים. הן משקפות את האמת, ראי הנפש. הן אינן משקרות.
אני לא צריך את פורים כדי להכיר בפערים העמוקים בין תל אביב לירושלים. חומת העיר העתיקה שעיכבה ביממה שלמה את שמחת החג בלמה גם רוחות וזרמים אחרים שביקשו לחדור אותה. ירושלים היא עיר פחות סבלנית ופחות רגועה. היא משמרת בתוכה נכסי נצח של מורשת ודעת, אולם קנאית לגבי רענון האתוסים והנרטיבים הנצורים בקודשיה. היא מלכת העבר, אך מסתייגת מההווה, וסמטאותיה, רוויות בתי הרפאים, טובלים תמיד בחשש מתמיד מפני העתיד. שוב ושוב מתחוור עד כמה אסור לבחור בין תל אביב לירושלים, ועד כמה חשוב לספוג את שתיהן ללב ולריאות. אם כבר חוגגים את פורים, מוטב לחגוג אותו פעמיים, בשתי הערים, ובכך להכפיל את שמחת החג.
אני לא צריך את פורים כדי לשתות לשוכרה. מדי פעם רצוי וצריך להשתחרר ולשתות. ברוח טיעוני השמאל, הסרת מחסומים אולי מאתגרת את הבטחון, אבל היא מפתח לשלום - פנימי וחיצוני. אלא שהטענה לפיה נהוג ומומלץ לשתות עד לא ידע היא מופרכת בעיניי. אפשר לחשוב שכשאני פיכח אני יודע מי אני ומי אני רוצה להיות. ההשתכרות היא כלי שאין לגנותו, אולם אין להפריז בחשיבותו - אם שכרות זה בלבול, אובדן שליטה וקרקע להעלאת שאלות קיומיות וצדק - בחיי שאני שיכור כל הזמן.
אני לא צריך את פורים כדי להגעגע לתמימות הילדים. אני צופה בהם חוגגים בחג הזה בלי ערגה. אני למשל, כמעט כל שנה התחפשתי לקאובוי, בתצורות וגרסאות שונות. יום אחד המורה לאנגלית ביקשה מאיתנו להתחפש למקצוע שבו נרצה לעסוק בעתיד. בצוק העיתים, הגעתי לכיתה לבוש בגדי קאובוי אמריקני. המורה הביטה בספקנות ואני מיהרתי להסביר - i want to be a cowboy. i want to have a gun and to shoot people. ילד שטוען שכשיגדל הוא יקדיש חייו לבטחון ויהיה קשור להרג אחרים. כמה תמימים הם ילדים...
אתמול שניסיתי לצאת מהבית, עשרות אנשים מחופשים ורוקדים חסמו את דרכי ברחוב. הם דפקו על המכונית, ביקשו להיכנס אליה, וחלקם אף התעקשו לנסות להידרס. כך יעשה לאיש שבאמת לא צריך את פורים.
אני לא צריך את פורים כדי להכיר בפערים העמוקים בין תל אביב לירושלים. חומת העיר העתיקה שעיכבה ביממה שלמה את שמחת החג בלמה גם רוחות וזרמים אחרים שביקשו לחדור אותה. ירושלים היא עיר פחות סבלנית ופחות רגועה. היא משמרת בתוכה נכסי נצח של מורשת ודעת, אולם קנאית לגבי רענון האתוסים והנרטיבים הנצורים בקודשיה. היא מלכת העבר, אך מסתייגת מההווה, וסמטאותיה, רוויות בתי הרפאים, טובלים תמיד בחשש מתמיד מפני העתיד. שוב ושוב מתחוור עד כמה אסור לבחור בין תל אביב לירושלים, ועד כמה חשוב לספוג את שתיהן ללב ולריאות. אם כבר חוגגים את פורים, מוטב לחגוג אותו פעמיים, בשתי הערים, ובכך להכפיל את שמחת החג.
אני לא צריך את פורים כדי לשתות לשוכרה. מדי פעם רצוי וצריך להשתחרר ולשתות. ברוח טיעוני השמאל, הסרת מחסומים אולי מאתגרת את הבטחון, אבל היא מפתח לשלום - פנימי וחיצוני. אלא שהטענה לפיה נהוג ומומלץ לשתות עד לא ידע היא מופרכת בעיניי. אפשר לחשוב שכשאני פיכח אני יודע מי אני ומי אני רוצה להיות. ההשתכרות היא כלי שאין לגנותו, אולם אין להפריז בחשיבותו - אם שכרות זה בלבול, אובדן שליטה וקרקע להעלאת שאלות קיומיות וצדק - בחיי שאני שיכור כל הזמן.
אני לא צריך את פורים כדי להגעגע לתמימות הילדים. אני צופה בהם חוגגים בחג הזה בלי ערגה. אני למשל, כמעט כל שנה התחפשתי לקאובוי, בתצורות וגרסאות שונות. יום אחד המורה לאנגלית ביקשה מאיתנו להתחפש למקצוע שבו נרצה לעסוק בעתיד. בצוק העיתים, הגעתי לכיתה לבוש בגדי קאובוי אמריקני. המורה הביטה בספקנות ואני מיהרתי להסביר - i want to be a cowboy. i want to have a gun and to shoot people. ילד שטוען שכשיגדל הוא יקדיש חייו לבטחון ויהיה קשור להרג אחרים. כמה תמימים הם ילדים...
אתמול שניסיתי לצאת מהבית, עשרות אנשים מחופשים ורוקדים חסמו את דרכי ברחוב. הם דפקו על המכונית, ביקשו להיכנס אליה, וחלקם אף התעקשו לנסות להידרס. כך יעשה לאיש שבאמת לא צריך את פורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה