יום שישי, 4 במרץ 2011

למה התכוון המשורר?

אלוהים לא ברא אותנו כדי שנשתוק. הוא נתן לנו את האפשרות לנסח ולפרט, להסביר ולשכנע. הוא שם מילים ודימיים בפינו, ורעיונות בראשינו. אם רצה שנישאר אדישים לא היה עושה אותנו מוטרדים. אם היה מעדיף שנבהה בהסכמה לא היה עושה אותנו ספקנים. הוא רצה שנגיב ונאמר ונמחה ונטען. הוא תכנן שנתווכח ונשלים ונדון ונקבול. בניגוד לאמונה המקובלת, הוא רצה אותנו מרדנים ועיקשים, ובתנאי שגם רציניים ומסורים. והכי חשוב - דברנים.


אלוהים לא ברא אותנו כדי שנשמור מרחק. העולם אמנם גדול, אבל מצאנו דרכים לצמצם את המרחק. הוא רצה שנגע אחד בשני בכל הצורות והאופנים, חיבוק בעיניים, מגע שבלב, תמיכה מלטפת. הוא נתן בנו מילים מתוך הבנה שאלה לא יספיקו, שיהיה צורך בתקשורת בלתי אמצעית, בחושים אחרים, כדי להעביר את מלוא הכוונות ואת שיאי הרגש. הוא נטע בנו את הדחפים העמוקים ביותר לא כדי שנתבייש בהם או נדחיק אותם, אלא שנהפוך את הכמוס לגלוי, ואת המוצפן לנגיש.


אלוהים לא ברא אותנו כדי שנילחם זה בזה. אומרים שיצר האדם הוא להיאבק, אבל אני כופר בכך. למול נהרות הדם והגופות ניצב האל מיואש, ונבוך. לא לכך כיוון, וזעמו גובר כאשר יש הטוענים אחרת. 


יש השואלים, במיוחד בימים אלה, מיהו מנהיג טוב. ההגדרה המוצלחת ביותר בעיניי היא זו הטוענת כי המנהיג הטוב נמדד באם רוחו מוסיפה למשול גם בהעדרו. ואם רוח האל היא בריאה, הרי שמנהיגותו מכתיבה לנו ללכת בדרכו גם כשהוא אינו נגלה וחבוי בין ענני חוסר הוודאות. הוא מבקש שניצור ונברא בעצמינו - ילדים, רעיונות ואושר. הוא מבקש שנפריח יש מאין, נדליק אורות גבוהים על פני הערפל. הוא מבכר שנציב חדש על פני שחוק, אמת רלוונטית על פני שקר דהוי. שנטפס על כתפי נפילים ונמריא על כנפי חזונות - ונהפוך בעצמינו את העולם לראוי והגון יותר. מקום בו מושלת הרוח והדעת, שתבונה היא אות של כבוד ואנוכיות מקלט של בושה.


אלוהים לא ברא אותנו כדי שנסתפק ונחדל. הוא השתוקק שנוסיף להגיב ונרבה לחדש. את החדלון שמר בקנאות בידיו. כשיגיע הזמן, הוא יבשר לנו על כך. בארבע עיניים. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה