יום שלישי, 15 במרץ 2011

ההפסד כולו שלי

"תראי, אולי אני אוכל להסביר את הכל דרך הריצה", אני אומר לה אחרי מונולוג ארוך. "אולי בעצם מה שעובר עליי בריצה משקף את מה שעובר עליי גם בתחומים אחרים, בנושאים שונים. אני אוכל להיעזר בזה כדי להסביר לך ואולי גם לי". היא בוהה בי וממתינה שאמשיך, ספק סקרנית, ספק סבלנית.


אני נשען אחורה וממשיך לחשוב בקול רם, מהרהר למול חלל האוויר. "אני אף פעם לא עולה על ההליכון נינוח. תמיד מעט דרוך. אין לי שום עניין לרוץ בדיוק כמו בפעם הקודמת, אני תמיד במירוץ חדש ומכריע. אני תמיד שואף לרוץ קצת יותר מהר, קצת יותר רחוק. להרגיש שהשתפרתי ושהכושר שלי עלה. שאני קצת יותר טוב. אין לי סבלנות לראות שיפור לאורך זמן - זה חמקמק וקל לפספס את זה. אני רוצה להיות קצת יותר מהיר בכל פעם. אני עוסק בדקדקנות בשינון המסלול שלי, זוכר בדיוק מתי העלתי מהירות בפעם הקודמת, טרוד בניסיון לנהל באופן חכם יותר את חלוקת המאמץ והזמן. משתדל להבין מהם התנאים שגורמים לי לשבור את השיא הקודם - עוד שעת שינה, מוזיקה טובה יותר באייפוד. שירים שקטים אני מעיף מיד, מחפש רק שירים קצביים ורועשים. אני מסתכל ימינה ושמאלה לראות אם יש מישהו שרץ יותר מהר ממני בהליכונים הסמוכים. אם כן, אני פותח מיד בתחרות, משחק איתו ראש בראש, משתמש בו כתמריץ וממריץ. אם אני מרגיש עייף מדי אני לפעמים מוותר ומוריד הילוך כי מגיע למסקנה שלא אוכל לשבור את השיא".


"נו, ואתה מצליח בכל פעם?"


"לא. לצערי לא. מרגיש שיפור אחת לכמה שבועות. זו בדיוק הבעיה. אני מתמודד נגד עצמי, ולא תמיד מנצח".


"אם אתה המועמד היחיד, איך יכול להיות שאתה מפסיד?"


"לא יודע. אולי משהו כאן לא בסדר".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה