תרופה חדשה הגיעה לעיר, ואומרים שיש בכוחה לרפא כל מכאוב. למקרה שלא שמתם לב, לחיינו נכנסה בעת האחרונה גלולת קסמים בשם עצומה. תרופה זו תביא מזור לכל דאבון לב, תשכיח כאבי בטן מציקים ותפיח משב חדש בריאות מרוקנות חמצן. השימוש קל ופשוט - כל שעליכם לעשות הוא לחתום, העתק אחד יספיק, ומצפונכם כמו חדש. חתמתם - השפעתם. קולכם ייחשב, וכל בר דעת יבחין חיש מהר בעמדתכם הנחושה שתקושר לעד עם שמכם. בעידן המודרני אין אפילו צורך לקום מהמחשב (תנאי שיפחית לאלתר מחצית מהנרתמים), ובלחיצת כפתור ניתן להצטרף להמונים שכבר מוחים וזועקים - נגד הבעד ובעד הנגד.
בשבועיים האחרונים הבעתי פעמיים התנגדות נחרצת להחתמת עצומות שהופנתה אליי. בפעם הראשונה הייתה זו מטרה מוצדקת ונאורה - עצומה המוחה נגד החלטת צה"ל להגביל את מכסת היוצאים לשנת השירות. פעילים חברתיים ואזרחים שאכפת להם מיהרו להחתים עצומה אינטרנטית שתקים קול מחאה נגד ההחלטה השרירותית של צה"ל, שתפגע בדור שלם של מתנדבים וצעירים בעלי חזון. אודה על האמת, אני אכן משוכנע שמתנדבים אלה (השינשינים) הם מלח הארץ, ובלימתם מלצאת להתנדב היא צעד מצער במיוחד. אבל לפני שאנו יוצאים אל הרחובות, הצעתי להמתין רגע - בשביל מה צריך כאן עצומה? הרי צה"ל לא קיבל את ההחלטה כלאחר יד, שכן קדמה לה מסכת אילוצי כוח אדם שכולנו מכירים ומרכינים ראשינו למולה. נכון למחות ונכון למצוא פתרונות - אבל רצוי שאלו יהיו מעשיים. האם אכן יועיל לציבור המתנדבים הנפגעים שנצרף את שמותינו לרשימה נוספת באתר רווי פרסומות? האם נגאל את הציבור המוכתם באמצעות ציבור מוחתם?
הפעם השנייה הייתה הבוקר, כאשר הבעתי מחאה נמרצת לניסיון להחתים עצומה המונית כנגד מאפייניו של מבחן הבית באחד מקורסי החובה ביחב"ל. העצומה נועדה לשכנע את המרצה שהמבחן שהוא מתעתד לכתוב אינו הוגן כלל - הן משום שמועדו אינו מתאים לחלק מהתלמידים, והן משום שלרשותנו יעמוד רק שבוע ימים בלבד, והרי הסיליבוס כולל 20 מאמרים. מודה שלא יכולתי להתאפק והשבתי בתפוצה רחבה לכלל הנמענים את עמדתי - בואו נשמור את כלי המחאה למחאות מוצדקות. האם עצומה היא הדרך המתאימה לפנות אל המרצה? האם צפוי כי יבהל ויתקפל? האם זוהי הדרך המכובדת ביותר לפעול בה? ומעל הכל - האם לא איבדנו קצת פורפורציות ושכחנו מחאה חברתית וכלים הפגנה ציבוריים מהם? יש כל כך הרבה מאבקים ראויים וחשובים, אינספור מטרות צודקות ומשמעותיות, ואנו נירתם למען דחיית מבחן?
חשוב לי להדגיש - האנשים המארגנים עצומות או חותמים עליהם אינם אנשים טפשים, עצלנים או בטלנים. רבים מהם הם אנשים חדורי רצון טוב וחיבה אותנטית להביע את עמדתם, באופן מבורך לטעמי. ואולם אני סבור, שעצומה היא לא הדרך לעשות זאת. במרבית המקרים חיכוכים ומשברים ניתן לפתור בהידברות, ישירה או יצירתית. אפשר לקיים דיונים וקבוצות שיח, אפשר לכתוב מכתבים ולקיים פגישות, להציע רעיונות אחרים, להירתם לפעילות חברתית מסייעת, להניע ולנוע ולהתנייע - באמת שיש המון מקום לעשייה חברתית ופוליטית תחת כל עץ רענן. אנחנו נמצאים בגיל שהוא פריבילגיה - הזדמנות לעשות, לשנות, לערער על מוסכמות. רק צריך לדעת לאן לכוון ומה לעשות - בעיניים פקוחות, ולא עצומות.
מה שאני מציע זה לשים בצד כרגע את הכלי הזמין הזה, שהפך כבר מזמן לסוג של עלה תאנה מודרני נטול חשיבות ממשית. בכל מאבק שאנחנו מעוניינים להירתם אליו, אנחנו נדרשים לשאול עד כמה הוא חשוב לנו, עד כמה הוא נוגס במצפוננו ומדיר שינה מעינינו. אם אמנם כך הדבר, אל לנו להסתפק בחתימת שמינו (קל וחומר, להצטרף לעוד הפגנה רעשנית נודדת שנועדה בעיקר לקדם את מועמדותו של עסקן כזה או אחר לראשות אגודת האגודות של הסתדרות הסטודנטים). מוטב שנעצור לרגע ונראה איך אנחנו משנים, גם אם בקטן - בחברה, בקהילה, בתקשורת, במערכת הבטחון, בפוליטיקה - והשמיים הם הגבול. באמת שלשם צריך לנתב את האנרגיות. העצומות האלה לא רק שאינן מועילות לשום דבר, הן פשוט מזיקות - הן יוצרות שם רע למושג "המאבק הסטודנטיאלי", והופכות גם את הקול שלנו לכלי ריק. זאת, בין אם המטרות הן מוצדקות וראויות, ובין אם תכליתם העילאית הם לשפר את תנאי המבחן הקרוב. הן נתפסות כתרופת סרק שנועדה לאפשר לנו להירתם למאבקים בחלונית נפרדת של הדפדפן ולהמשיך בחיי השגרה. אם נודה על האמת, אנחנו אפילו לא זוכרים על מה חתמנו ועל מה לא - וזה גם באמת פחות חשוב. הזדהינו ונרתמנו.
אז איך נחתום? רצוי בעשייה. ואפשר להתחיל כאן: http://www.shachentov.org.il/
חג שמח!
בשבועיים האחרונים הבעתי פעמיים התנגדות נחרצת להחתמת עצומות שהופנתה אליי. בפעם הראשונה הייתה זו מטרה מוצדקת ונאורה - עצומה המוחה נגד החלטת צה"ל להגביל את מכסת היוצאים לשנת השירות. פעילים חברתיים ואזרחים שאכפת להם מיהרו להחתים עצומה אינטרנטית שתקים קול מחאה נגד ההחלטה השרירותית של צה"ל, שתפגע בדור שלם של מתנדבים וצעירים בעלי חזון. אודה על האמת, אני אכן משוכנע שמתנדבים אלה (השינשינים) הם מלח הארץ, ובלימתם מלצאת להתנדב היא צעד מצער במיוחד. אבל לפני שאנו יוצאים אל הרחובות, הצעתי להמתין רגע - בשביל מה צריך כאן עצומה? הרי צה"ל לא קיבל את ההחלטה כלאחר יד, שכן קדמה לה מסכת אילוצי כוח אדם שכולנו מכירים ומרכינים ראשינו למולה. נכון למחות ונכון למצוא פתרונות - אבל רצוי שאלו יהיו מעשיים. האם אכן יועיל לציבור המתנדבים הנפגעים שנצרף את שמותינו לרשימה נוספת באתר רווי פרסומות? האם נגאל את הציבור המוכתם באמצעות ציבור מוחתם?
הפעם השנייה הייתה הבוקר, כאשר הבעתי מחאה נמרצת לניסיון להחתים עצומה המונית כנגד מאפייניו של מבחן הבית באחד מקורסי החובה ביחב"ל. העצומה נועדה לשכנע את המרצה שהמבחן שהוא מתעתד לכתוב אינו הוגן כלל - הן משום שמועדו אינו מתאים לחלק מהתלמידים, והן משום שלרשותנו יעמוד רק שבוע ימים בלבד, והרי הסיליבוס כולל 20 מאמרים. מודה שלא יכולתי להתאפק והשבתי בתפוצה רחבה לכלל הנמענים את עמדתי - בואו נשמור את כלי המחאה למחאות מוצדקות. האם עצומה היא הדרך המתאימה לפנות אל המרצה? האם צפוי כי יבהל ויתקפל? האם זוהי הדרך המכובדת ביותר לפעול בה? ומעל הכל - האם לא איבדנו קצת פורפורציות ושכחנו מחאה חברתית וכלים הפגנה ציבוריים מהם? יש כל כך הרבה מאבקים ראויים וחשובים, אינספור מטרות צודקות ומשמעותיות, ואנו נירתם למען דחיית מבחן?
חשוב לי להדגיש - האנשים המארגנים עצומות או חותמים עליהם אינם אנשים טפשים, עצלנים או בטלנים. רבים מהם הם אנשים חדורי רצון טוב וחיבה אותנטית להביע את עמדתם, באופן מבורך לטעמי. ואולם אני סבור, שעצומה היא לא הדרך לעשות זאת. במרבית המקרים חיכוכים ומשברים ניתן לפתור בהידברות, ישירה או יצירתית. אפשר לקיים דיונים וקבוצות שיח, אפשר לכתוב מכתבים ולקיים פגישות, להציע רעיונות אחרים, להירתם לפעילות חברתית מסייעת, להניע ולנוע ולהתנייע - באמת שיש המון מקום לעשייה חברתית ופוליטית תחת כל עץ רענן. אנחנו נמצאים בגיל שהוא פריבילגיה - הזדמנות לעשות, לשנות, לערער על מוסכמות. רק צריך לדעת לאן לכוון ומה לעשות - בעיניים פקוחות, ולא עצומות.
מה שאני מציע זה לשים בצד כרגע את הכלי הזמין הזה, שהפך כבר מזמן לסוג של עלה תאנה מודרני נטול חשיבות ממשית. בכל מאבק שאנחנו מעוניינים להירתם אליו, אנחנו נדרשים לשאול עד כמה הוא חשוב לנו, עד כמה הוא נוגס במצפוננו ומדיר שינה מעינינו. אם אמנם כך הדבר, אל לנו להסתפק בחתימת שמינו (קל וחומר, להצטרף לעוד הפגנה רעשנית נודדת שנועדה בעיקר לקדם את מועמדותו של עסקן כזה או אחר לראשות אגודת האגודות של הסתדרות הסטודנטים). מוטב שנעצור לרגע ונראה איך אנחנו משנים, גם אם בקטן - בחברה, בקהילה, בתקשורת, במערכת הבטחון, בפוליטיקה - והשמיים הם הגבול. באמת שלשם צריך לנתב את האנרגיות. העצומות האלה לא רק שאינן מועילות לשום דבר, הן פשוט מזיקות - הן יוצרות שם רע למושג "המאבק הסטודנטיאלי", והופכות גם את הקול שלנו לכלי ריק. זאת, בין אם המטרות הן מוצדקות וראויות, ובין אם תכליתם העילאית הם לשפר את תנאי המבחן הקרוב. הן נתפסות כתרופת סרק שנועדה לאפשר לנו להירתם למאבקים בחלונית נפרדת של הדפדפן ולהמשיך בחיי השגרה. אם נודה על האמת, אנחנו אפילו לא זוכרים על מה חתמנו ועל מה לא - וזה גם באמת פחות חשוב. הזדהינו ונרתמנו.
אז איך נחתום? רצוי בעשייה. ואפשר להתחיל כאן: http://www.shachentov.org.il/
חג שמח!
הטיעון העיקרי נגד כל העצומות המקוונות האלו הוא שהן פשוט לא יעילות. האם מישהו מצליח להזכר בעצומה אחת שעשתה שינוי בעולם האמיתי?
השבמחקאני מצליח לחשוב על אחת: הורדת מחירי הכרטיסים למופע של מטאליקה בעקבות מאבק פייסבוק מוצלח. (אם כי אי אפשר לשלול את האפשרות שהמחירים הורדו עקב מכירות דלות).
הצלחה מפוקפקת אחת מבין עשרות אלפי עצומות: זה פשוט לא שווה את הזמן שלי.
איתמר
כאקטיביסט כורסה שבימים אלה נאבק בנימול הישבן, יש לך כמה תובנות יפות, מתובלות בשנינות פסטרנקית אופיינית, ועם זאת, בחרת לך יריב קל (גם אם ראוי), ורק רמזת על יריב גדול (וראוי יותר) להתמודד אתו - הפגנת הסטודנטים נגד חוק האברכים (או שמא זה בעד השוויון מולם).
השבמחקאז עינייך לא עצומות בעניין זה, אבל מחאה עניינית לא הבעת שם.
שי.