1.
דלתות המעלית נפתחו וקלטו אותי לשלהי שיחת ההכרות ביניהם. "זה יהיה טוב אם תוכלי לבוא בימי ראשון. את יכולה SUNDAYS?", "YES", היא משיבה בשקט צנוע. "תראי, בינתיים זה רק לשעתיים, אבל יכול להיות מאוד שבקרוב נעבור למשרד חדש, NEW OFFICE, ואז יהיה יותר עבודה ויותר שעות. וזה גם אומר MORE MONEY". הם משוחחים, אבל לא מסתכלים זה בעיני זה. הוא גבוה ממנה, ומדבר בקול רם שהדהד בין כתלי המעלית. היא בקושי דיברה, גון עיניה הבהירות מרצד על צבע פניה הכהים. "נתחיל ונראה כבר מה יהיה", הוא פוסק והיא מהנהנת קלות. "תגידי, דרך אגב, את יכולה גם רביעי? WENDSAY?". "NO WENSDAY, SUNDAY". "אוקי, שיהיה בינתיים יום ראשון", הוא אומר לה, "YOU'RE THE BOSS".
2.
משקפי השמש המאסיביים לא אפשרו לי לראות את המבט שלה, והליכתה המהירה הקשתה עליי להדביק את צעדיה. אין ספק שהיא נראתה מצוין – תסרוקת אופנתית, מאופרת, שמלה קצרה, הדוקה ואדומה, ומעיל אפרפר מונח על כתפיה. השריקות החלו כבר בתחנת הדלק, ונמשכו ביתר שאת במוסך. הם לוו בהזמנות מפתות לחבור לפגישה עסקית, או לכוס קפה שחור על חשבון הבית וכבודה הרמוס. העניין מתרחש באמצע היום ברחוב סואן בתל אביב. כולם עדים, ומקבלים בהבנה. כשחלפה ליד שלישיית גברים שהיו בעיצומה של שיחת וועידה, הביאה לקטיעת הדיון, ולמחמאות עזות על בחירת הצבעים של לבושה. והיא הוסיפה ללכת, שותקת. סופגת את כל הרפש הזה, ומישירה מבט, מאיצה קצב הליכתה. ודומייתה הייתה צורמת ומטרידה כל כך, שנייה רק לשתיקתי, מביט זעוף, נפגע בשבילה, וממשיך ללכת.
3.
היא יושבת בגבה אליי, חולצתה ארוכה ושחורה, בד לבן עוטף בנחישות את שערותיה הארוכות. ביד קפוצה היא אחוזת את מכשיר הטלפון הנייד ומדברת בקול רם, קוטעת את חוטי מחשבתי ואינה מאפשרת לי לסיים את קריאת הספר.
"הכל בידי שמיים, הכל בידי הבורא", היא מפצירה בבן שיחה האלמוני. "אני לא מוטרדת, תקשיב אני לא מודאגת לרגע. קדוש ברוך הוא נתן לנו פרנסה אז תהיה פרנסה, בעזרת השם. אתה ואני שנינו ניצבים מול קדוש ברוך הוא, הוא שישמור עלינו וזה מה שחשוב". היא ממשיכה – "ממי, אל תדאג אני אומרת לך. אל תבלבל. שום דבר בעולם לא מצדיק עלילות ושקרים, בשביל זה יש בורא עולם, יתברך שמו. הוא דואג לנו... מה לא ככה? אין מה לדאוג".
מימיי לא שמעתי אישה כל כך מודאגת.
מה לא ככה?
השבמחק