אני מטה את הראש מעט שמאלה כדי לראות מה הבעת הפנים שלהם. הוא לא מבין מה אני עושה, ואני נאלץ להסביר - אני בודק האם הוא מבקש הנחיות נסיעה או סתם מפטפט איתו. למה זה חשוב? כי אם זה קבלת הוראות, אני לא אגיד כלום. אמתין ואגלה סבלנות. אבל אם זה חבר שלו והוא מבזבז לי את הזמן ביציאה לחניון, סביר שאצפור. זו חוצפה, ואני בדרך כלל לא מפגין סבלנות גבוהה למצבים כאלה. בכלל, אם מישהו חוסם רחוב צר ליד הבית או עומד באמצע הכביש ומתעלם מהאחרים, אני מתעצבן בזריזות. אין דבר שיותר מכעיס אותי מאגואיזם שכזה, מחוצפה בלתי מתחשבת. יש כמובן יוצאים מן הכלל.. אם הם מחייכים ומסבירים לי בנימוס שהם יודעים שהם לא בסדר, אבל באופן חד פעמי הם חייבים להתנהג בחוסר אכפתיות.. במקרים כאלה, אני נוטה להיות יותר סלחן. אבל מי שמפגין זלזול גם בכעס המוצדק, ומתעקש להצהיר בכל אמצעי העומד לרשותו שהוא מלך העולם ולא אכפת לו מזולתו, למול אלה אני מוצא עצמי מאבד שליטה.
הוא ממתין בסבלנות עד שאסיים את הנאום חוצב הלהבות, מלא הפאתוס והשכנוע העצמי, ותוהה - רגע, אז הכל בעצם תלוי בגישה? אם הם מבקשים יפה, אז הם פחות אגואיסטיים? אני משתתק ומנסה להבין למה הוא מתכוון. בעצם, אם אני מחליט מתי אני סולח ומתי לא - אני לא פחות "אלוהים" מחוסמי הכבישים. גם אני מנהיג לעצמי מוסר כפול והחלטות אגואיסטיות נטולות התחשבות בזולת, ומגדיר בעצמי חוקים של נכון ושל לא נכון ללא התעייצות. מדוע החלטתי שאני טוב מהם? איך אפשר בכלל להחליט כך?
"תראה, בסופו של דבר כולנו אגואיסטיים.. לא קראת את "הגן האנוכי"?". אני מסרב להסכים עם זה, ומפגין זאת במילים ובפרצופים. "הכל זה ביולוגיה", הוא פוסק ולא חש צורך להמשיך. אני ללא מהר לשלול את הטיעון. הרי מזמן כבר הגעתי למסקנה שכל מעשה, פילנתרופי ככל שיהיה, מבוסס גם על הצורך שלנו בסיפוקים ובמחוות. הרי שאנחנו הולכים להתנדב, ברור שגם אנחנו מקבלים הרבה מאוד. אבל זה תמיד נראה לי בסדר - אם לעשות טוב גם מחזיר טוב, איך בכך אלא דרך נעימה של העולם לעודד אותנו להיות נדיבים יותר. אבל הוא הולך צעד אחד קדימה - "הסיפוק האישי הוא אחד מהצרכים הבסיסיים, כמו אוכל או שינה". רגע, יכול להיות שזה טוב להיות אגואיסט? "זה לא קשור לטוב או לא, זה הטבע. זו הביולוגיה שלנו".
קשה לי מאוד להסכים עם הטיעון ואני פונה למשהו שלמדתי בשנה שעברה בקורס "היסטוריה עולמית". "אין עוררין שהעולם מושתת כולו על יסודות הפיסיקה", אני פותח בהרצאה, "שעל בסיסן מונחים יסודות הכימיה. המערכות הכימיות המורכבות יותר נחקרות כבר בביולוגיה". עד כאן שררה הסכמה רחבה בין הדוברים, אבל עוד חזון למועד. "ברור שהכימיה מצייתת לעקרונות הפיזיקה, אבל היא מרחיבה אותם. כך גם בביולוגיה - היא נאמנה לכימיה ולפיזיקה, אך מכילה גם עקרונות ושפה משלה. היא מבטאת גם עולם מושגים וידע עצמאי ושונה". אלא שהמרצה להיסטוריה עולמית לא הסתפק בכך. "מעל הביולוגיה יש רמה נוספת - וזו ההיסטוריה. היא כוללת את כל המערכות המבוססות על הביולוגיה, הכימיה והפיזיקה, אך יש בה גם דברים אחרים - עולמות אחרים". "מה למשל?", הוא תוהה. "רעיונות", אני ממהר לפסוק.
"זו מיסטיקה", הוא פותר אותי ומסרב להשתכנע. מה פתאום מיסטיקה? ההיסטוריה כוללת הרבה מאוד משמעויות והגיונות שהעולם הביולוגי לא יכול להסביר, אני מנסה לשכנע - ללא הצלחה. הכל ביולוגיה, חוזרת הסיסמה. הרי בהיסטוריה אין נוסחאות או משוואות, ולא ניתן להוכיח דבר. אני מנסה לטעון שגם בעולם הפיזיקלי לא ממש ניתן להוכיח כל דבר, אך הטיעון חלש. לפיזיקה הרי יש הישגים: טכנולוגיה, רפואה. מה יש להיסטוריה? בעיקר מאמרים. ארוכים. ובאנגלית. "אבל אי אפשר להסביר את המהפכה הצרפתית בהיבטים ביולוגיים!", אני מתעקש, אך לשווא. "בטח שאפשר! כל האינטרסים הם ביולוגיים, וכל מצבי הרוח הם כימיים, וכל הדינאמיקות הן פיזיקאליות".
אני מנסה להתמודד עם הטיעונים, ולהסביר שהניסיון להציב את ההיסטוריה מעל הביולוגיה לא נועד להציגה כעליונה - אלא להפך. הטענה המרכזית כאן היא שההיסטוריה אינה אלא קו ממשיך, נגזרת, של היסודות הטבעיים הקיימים. אבל בן שיחי מתעקש ומסרב להשתכנע - "יודע מה הקו המקשר בין הר הצופים לגבעת רם?", הוא שואל. "קו 28", הוא ממהר להשיב בחיוך.
ברור לי שהויכוח המתואר כאן אינו חדש ואינו מחדש. מדובר בדילמה ארוכת שנים שהעסיקה רבים מהמדענים והוגי הדעות. רבים מהם ניסו להבין מהו הכוח המניע של "הרעיון" - אידאה או מולקולה. בסופו של דבר, סביר שהקרב הזה לעולם לא יוכרע. למרות חילוקי הדעות, הצלחנו להגיע להסכמה עגומה בסוף הדיון. "אין ספק שזה עצוב.. אם יוכח כי בני האדם נולדו מראשיתם כדי לצרוך ולצבור, לאסוף סיפוקים זמניים ולצבור שנות חיים, הרי שהרבה מטעם החיים שלנו נגוז ונעלם". אני מכיר את המסקנה הזו, ומסרב להכיר בה. אני חושב שבמידה רבה, זכות הבחירה היא בידינו. גם אם כל עולם הרעיונות והתאוריות הוא מזוייף, וכולו המצאה איזוטרית של התרבות האנושית המודרנית במנותק מיסודות הקיום, שכך יהיה. אני מסרב להיכנע ל"גן האנוכי", ומתעקש להוסיף ולחיות בעולם הבדיוני והערכי שלי. אני לא מתיימר להביס את חוקי הטבע, אלא לקיים לצידם כללים של תרבות. כאלה, שיציבו לצד "הצורך" את "הכבוד", ובצד "הסיפוק הגופני" את "החוויה האינטלקטואלית". כאזרח השומר על כלל חוקי הביולוגיה, אני מבקש ליטול על עצמי - בהתנדבות - גם נורמות נוספות, שלטעמי יכולות להפוך את צלחת הפטרי הזו לראויה ומעניינת יותר. אני לא מתכחש לכוונותיו של המפץ הגדול / בורא עולם. אבל ברשותם, אני מתכוון להמשיך לצפור. לפחות עד שאחד מחוסמי הדרכים יעשה לי נזק ביולוגי בלתי הפיך.
הוא ממתין בסבלנות עד שאסיים את הנאום חוצב הלהבות, מלא הפאתוס והשכנוע העצמי, ותוהה - רגע, אז הכל בעצם תלוי בגישה? אם הם מבקשים יפה, אז הם פחות אגואיסטיים? אני משתתק ומנסה להבין למה הוא מתכוון. בעצם, אם אני מחליט מתי אני סולח ומתי לא - אני לא פחות "אלוהים" מחוסמי הכבישים. גם אני מנהיג לעצמי מוסר כפול והחלטות אגואיסטיות נטולות התחשבות בזולת, ומגדיר בעצמי חוקים של נכון ושל לא נכון ללא התעייצות. מדוע החלטתי שאני טוב מהם? איך אפשר בכלל להחליט כך?
"תראה, בסופו של דבר כולנו אגואיסטיים.. לא קראת את "הגן האנוכי"?". אני מסרב להסכים עם זה, ומפגין זאת במילים ובפרצופים. "הכל זה ביולוגיה", הוא פוסק ולא חש צורך להמשיך. אני ללא מהר לשלול את הטיעון. הרי מזמן כבר הגעתי למסקנה שכל מעשה, פילנתרופי ככל שיהיה, מבוסס גם על הצורך שלנו בסיפוקים ובמחוות. הרי שאנחנו הולכים להתנדב, ברור שגם אנחנו מקבלים הרבה מאוד. אבל זה תמיד נראה לי בסדר - אם לעשות טוב גם מחזיר טוב, איך בכך אלא דרך נעימה של העולם לעודד אותנו להיות נדיבים יותר. אבל הוא הולך צעד אחד קדימה - "הסיפוק האישי הוא אחד מהצרכים הבסיסיים, כמו אוכל או שינה". רגע, יכול להיות שזה טוב להיות אגואיסט? "זה לא קשור לטוב או לא, זה הטבע. זו הביולוגיה שלנו".
קשה לי מאוד להסכים עם הטיעון ואני פונה למשהו שלמדתי בשנה שעברה בקורס "היסטוריה עולמית". "אין עוררין שהעולם מושתת כולו על יסודות הפיסיקה", אני פותח בהרצאה, "שעל בסיסן מונחים יסודות הכימיה. המערכות הכימיות המורכבות יותר נחקרות כבר בביולוגיה". עד כאן שררה הסכמה רחבה בין הדוברים, אבל עוד חזון למועד. "ברור שהכימיה מצייתת לעקרונות הפיזיקה, אבל היא מרחיבה אותם. כך גם בביולוגיה - היא נאמנה לכימיה ולפיזיקה, אך מכילה גם עקרונות ושפה משלה. היא מבטאת גם עולם מושגים וידע עצמאי ושונה". אלא שהמרצה להיסטוריה עולמית לא הסתפק בכך. "מעל הביולוגיה יש רמה נוספת - וזו ההיסטוריה. היא כוללת את כל המערכות המבוססות על הביולוגיה, הכימיה והפיזיקה, אך יש בה גם דברים אחרים - עולמות אחרים". "מה למשל?", הוא תוהה. "רעיונות", אני ממהר לפסוק.
"זו מיסטיקה", הוא פותר אותי ומסרב להשתכנע. מה פתאום מיסטיקה? ההיסטוריה כוללת הרבה מאוד משמעויות והגיונות שהעולם הביולוגי לא יכול להסביר, אני מנסה לשכנע - ללא הצלחה. הכל ביולוגיה, חוזרת הסיסמה. הרי בהיסטוריה אין נוסחאות או משוואות, ולא ניתן להוכיח דבר. אני מנסה לטעון שגם בעולם הפיזיקלי לא ממש ניתן להוכיח כל דבר, אך הטיעון חלש. לפיזיקה הרי יש הישגים: טכנולוגיה, רפואה. מה יש להיסטוריה? בעיקר מאמרים. ארוכים. ובאנגלית. "אבל אי אפשר להסביר את המהפכה הצרפתית בהיבטים ביולוגיים!", אני מתעקש, אך לשווא. "בטח שאפשר! כל האינטרסים הם ביולוגיים, וכל מצבי הרוח הם כימיים, וכל הדינאמיקות הן פיזיקאליות".
אני מנסה להתמודד עם הטיעונים, ולהסביר שהניסיון להציב את ההיסטוריה מעל הביולוגיה לא נועד להציגה כעליונה - אלא להפך. הטענה המרכזית כאן היא שההיסטוריה אינה אלא קו ממשיך, נגזרת, של היסודות הטבעיים הקיימים. אבל בן שיחי מתעקש ומסרב להשתכנע - "יודע מה הקו המקשר בין הר הצופים לגבעת רם?", הוא שואל. "קו 28", הוא ממהר להשיב בחיוך.
ברור לי שהויכוח המתואר כאן אינו חדש ואינו מחדש. מדובר בדילמה ארוכת שנים שהעסיקה רבים מהמדענים והוגי הדעות. רבים מהם ניסו להבין מהו הכוח המניע של "הרעיון" - אידאה או מולקולה. בסופו של דבר, סביר שהקרב הזה לעולם לא יוכרע. למרות חילוקי הדעות, הצלחנו להגיע להסכמה עגומה בסוף הדיון. "אין ספק שזה עצוב.. אם יוכח כי בני האדם נולדו מראשיתם כדי לצרוך ולצבור, לאסוף סיפוקים זמניים ולצבור שנות חיים, הרי שהרבה מטעם החיים שלנו נגוז ונעלם". אני מכיר את המסקנה הזו, ומסרב להכיר בה. אני חושב שבמידה רבה, זכות הבחירה היא בידינו. גם אם כל עולם הרעיונות והתאוריות הוא מזוייף, וכולו המצאה איזוטרית של התרבות האנושית המודרנית במנותק מיסודות הקיום, שכך יהיה. אני מסרב להיכנע ל"גן האנוכי", ומתעקש להוסיף ולחיות בעולם הבדיוני והערכי שלי. אני לא מתיימר להביס את חוקי הטבע, אלא לקיים לצידם כללים של תרבות. כאלה, שיציבו לצד "הצורך" את "הכבוד", ובצד "הסיפוק הגופני" את "החוויה האינטלקטואלית". כאזרח השומר על כלל חוקי הביולוגיה, אני מבקש ליטול על עצמי - בהתנדבות - גם נורמות נוספות, שלטעמי יכולות להפוך את צלחת הפטרי הזו לראויה ומעניינת יותר. אני לא מתכחש לכוונותיו של המפץ הגדול / בורא עולם. אבל ברשותם, אני מתכוון להמשיך לצפור. לפחות עד שאחד מחוסמי הדרכים יעשה לי נזק ביולוגי בלתי הפיך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה