אחד הדברים שמאז ומתמיד הפחידו אותי, כמעט יותר מכל דבר אחר, הייתה מכת הבינוניות. יש משהו כל כך מרופד ונעים בשמיכת הפוך של הבינוניות - היא מעודדת את חבריה לנוח, כמעט להירדם, ולהתבוסס במעטה "הבסדריות" שממקם אותם בעמדה כה נוחה באמצע. הם אינם שואפים מעלה וממטירים על עצמם מבול ציפיות ושאיפות, ומנגד, אינם נמשכים מטה לעבר ריק של רדידות אינסופית רווי לחצים ומשברים. הם פשוט בסדר, הם סבבה. הם עושים את מה שצריך, ועומדים במשימות. הם מגיבים במידה, ומביעים דעה בעיקר בקלפי. הם אזרחים טובים. הם בני משפחה על הכיפאק. הם משתכרים מעל הממוצע (זה חלק מהקסם הישראלי, בניגוד לחוקי המתמטיקה - סקרי דעת הקהל משקפים כי כמעט כולם משתכרים מעל הממוצע). אבל עמוק עמוק בפנים הם יודעים, שהם התמכרו לסם הבינוניות. וזה גם בסדר. כי החיים קצרים והכל, אז הבה נתבנן לנו.
הבעיה היחידה בתסריט הזה היא כמובן שמי שנשאב לבינוניות אינו מגיע להישגים. אולי לחלקיים, אולי לזמניים - אבל לאורך זמן ההצלחה מתחילה להיסדק. אנחנו לא צריכים לחשוש מזה, אנחנו - כמדינה - כבר שם. נתונים על הישגי מערכת החינוך שלנו, על היציבות הפנימית שלנו ואפילו על הישגינו בספורט - כולם משקפים שאנחנו לא יותר מבסדר. למזלנו, זה מפריע לנו. כי אנחנו מבינים שאנחנו יכולים הרבה יותר מזה - שיש בכוחנו ובמוחנו לשבור יותר שיאים ולהגיע רחוק יותר אם רק נרצה, ושאולי בעצם אנחנו בכלל לא רוצים יותר מדי. כי די נוח לנו, ובמיוחד כשהכלכלה בסדר, והבטחון בסדר, ואפילו כבר הגיע הגשם - אז באמת נראה שיהיה סבבה.
אלא שמבין כל ההשלכות הברורות שציינתי, נעדרה תוצאה אחת, מדאיגה מכולן, שאנחנו לא מספיק נותנים לה את הדעת. יותר ויותר מתבהר, שהבינוניות הזו מחלחלת גם אל השיח החברתי-ציבורי-פוליטי שלנו. אנחנו נשאבים גם לתוך אדישות מהנהנת שכזו, הסכמה שבשתיקה לכך שמחדל מוביל לאסון שמוביל לכאילו-וועדה וסוג-של-מסקנות ויענו-רפורמה. בפועל, כבר כמה שנים שאנחנו תקועים בדשדוש מטריד. לא רק זה, האחרים מבחוץ מציקים לנו. צוררי היהודים החתרנים בבית הלבן ובאירופה מקנאים ביכולתנו לשרוד במאמץ כה פחות, ופועלים לכרסם בחוזק הלאומי שלנו. אולם הם לא יצליחו, כי אנחנו כאן כבר 2000 שנה, ויש לנו טילי חץ, ואלוהים עדיין איתנו. ולראייה - שליטתנו בירושלים ומטוסי כיבוי למכביר.
מה שאני מנסה להגיד הוא, שהבינוניות חדרה גם אל הדרך שבה אנחנו מדברים, מנתחים, מתווכחים וחושבים. אנחנו לא משקיעים כמעט מאמצים לרדת לעומקם של רעיונות וחזונות, ומסתפקים בשימור תפיסות מיושנות שבמקום לשמור על חוסננו, הן מחלישות אותנו ומקפיאות אותנו בעבר. כוחו של העם היהודי היה תמיד בחדשנותו, ביצירתיות ובתעוזה. ובכך אני ממש לא מתכוון לעוצמה צבאית, אלא דווקא לתבונת הרוח ולעוצמת המחשבה. היכן הם היום? היכן מחשבת ישראל של שנת 2010? האם מקומה הוא בין סמטאות העכברים של הר הצופים, או שמא נכון כי נחדש תבונתנו כקדם גם בעולם המחוקקים והמנהיגים שלנו?
הבעיה אף מחריפה כאשר הרדידות המחשבתית הזו משמשת כקרקע פוריה עבור הקיצוניים שבתוכנו. הם מנצלים את האדישות והבורות בחלק מהסוגיות כדי לשכנע אותנו שיש טובים ורעים, שיש מי שבא לחסלנו ואין על מי לסמוך. הם מפצירים בנו לתת לצה"ל לנצח ולהימנע מלהשכיר בתים לערבים. הם קוראים לנו ליישב את הארץ ולהפגין חשדנות כלפי הגרים. הם מנסים בכל כוחם למנוע מאיתנו להציף תהיות ודילמות שהיו לאורך שנים לחם חוקה של היהדות (קל וחומר של הציונות והישראליות) ומצפים כי נלך כסומאים בערפל קרב אחר עמוד אש, שכבר מזמן לא ברור את מי הוא מייצג ולאן הוא מוביל.
אין ספק בעיני, שהבינוניות היא שפותחת אפיקים מסוכנים לקיצוניות - וכי בחסות האדישות וחוסר העניין יש מי שמנסה למשוך אותנו עמוק יותר לתוך סחרור קיצוני ומיותר. אובדן דרך עלול להוביל אותנו למקומות מסוכנים. אולם אחרי שעוברים את נקודת האל-חזור, הוא גם עשוי להשחית את החזון עד כי לא נזכור כלל מאין באנו ומה ניסינו להגשים כאן.
אם האבחון שלי נכון, אזי שיש בו גם נחמה - יש בו גם כדי לרמוז על הדרך לתקן ולשפר. אחריותו של כל מי שרואה בעצמו כאיש נבון ומסור, שעוד אכפת לו ושהוא מאמין בחזון, ערכים ודרך - להגביר מעורבותו בפוליטיקה. אני ממש לא מדבר על כניסה למעורבות פעילה כחברי וועדים ומליאות, כי אם להגביר עניין, לבוא להרצאות ולדיונים, לקרוא ולשאול, לתהות ולמחות. חייבים לייצר כאן שכבה, שתורכב מכל קצוות הקשת הפוליטית, שתעז להטיל ספק ולהבין שתמיד-תמיד יש יותר משתי אפשרויות ושהנתיב הנכון לפעמים צריך להיסלל טרם שניתן לצעוד בו.
נכון שניתן להפריח את הבינוניות באקדמיה, ואמת שמצויינות אמיתית ניתן למצוא היום בעולם העסקים, התרבות, ואפילו במערכת הבטחון. אולם בסופו של דבר, עליית השפעתם של הקיצוניים בעת האחרונה המפזרים רוח של אפליה וגזענות בין שורותנו אינה מאפשרת לנו להוסיף ולזנוח את הזירה הפוליטית. זה הזמן לגיוס כללי של מצויינים, שיירתמו לטובת שכלול והעמקת השיח הציבורי בישראל. בדיוק כמו בענפים האחרים, השאיפה היא שככל שהמצויינים ינסקו גבוה יותר, כך יאלץ גם הממוצע הרווח ליישר קו ולעלות למעלה. אני לא מציע כאן לחפש אחר התשובות "הנכונות", אני לא בטוח שיש כאלה. אני מבקש להבטיח שנשאל את השאלות הנכונות ונסמן בבהירות חדה יותר את האתגרים האמיתיים מולם אנו נדרשים להתמודד.
אין צורך להפריח את הבינוניות באקדמיה. היא כבר פורחת בשלל צבעים.
השבמחקוברמה יותר רצינית - איני מסכים עם ההבניה שלך.
ודאי שכמוך אני סובל מאוד ממה שאתה מכנה בינוניות. מרדידות המחשבה, מצרותה, מכך שפתרונות ישנים מושמים שוב ושוב כרעיונות חדשניים וחסרי אלטרנטיבה. אלא שאנחנו מצויים בכמה פרדוקסים לאור התיוג שטבעת לכך.
ראשית - אם הבינוניות הזו אכן מקיפה את רובה המוחלט של החברה הישראלית, הרי שהיא לא בינוניות. היא מה שהחברה הישראלית הינה. בין כאן גבוה ונמוך שניתן להיות בינוני מולו.
שנית, אני מניח שהצד הטוב, הגובה, מה שהוא לא בינוני, הוא מצויינות. אלא שהמצויינות היא מה שמכונן את הבינוניות האמורה. המצויינות אומרת - תהיה הכי מוצלח בתוך הגבולות שנקבעו לפניך. תעשה את מה שרוצים ממך. אל תעיז להיות חדשן, לפרוץ את הגבולות. במובנים הללו, הישראליות היא החברה הכי מצויינת שיש. לאט לאט היא אפילו מצליחה להכניס את החדשנות לתוך הסד הזה - תחדש לי, תקנה קפה עלית.
שלישית - אתה מנגיד בין הקיצוניות לבין הבינוניות. למעשה, במונחים סוציולוגיים, אתה מנגיד בין הגמוניה וקבוצות שוליים. אתה מתאר פרדיגמה שנתקעה, וכמו פנומנולוגיה של כל פרדיגמה במצב זה, קבוצות מחתרתיות קמות לה להפכה. אלא שקבוצות השוליים האלו, הן במובנים רבים האופק היחיד האפשרי, כי ההגמוניה יושבת כל כך טוב, אז למה לה לחשוב מחדש על הדברים? במקום לתייג את הקיצוניות כ"הזוי", שזו הגדרה הגמונית, הייתי מציע לבחון בצורה רצינית את האלטרנטיבות שמושמות כאן במרחב. מימין, משמאל (איזו חלוקה לא רלוונטית של החברה הישראלית!), כמו גם מלמעלה ומלמטה, קמים כיוונים מאוד מעניינים. אבל נעשית להם כזו דה-לגיטימציה, בין השאר כמו זו שאתה מבנה כאן, שאין להן שום סיכוי להשפיע על השיח הרחב. דרך הרבה יותר משמעותית להתמודד עם "קיצוניות" היא לשאת ולתת עמה, להכיל אותה. במרחב קמות בעשור האחרון הרבה מאוד צורות חיים וחשיבה אלטרנטיביות. אבל כולן מודרות על ידי שלטון הבינוניות ההגמונית. התיוג שאתה חלק מיצורו - זה של הקיצונויות, מנציח את חוסר היכולת האמורה לשיח, ולבסוף גם את ההקצנה של הקיצונויות (המדוכא שמפנים את הדרתו). וכך, הבינוניות האמורה מסלקת כל אלטרנטיבה שיכולה לסייע לה להחלץ מתקיעותה הפרדיגמטית, ועוד מצדיקה זאת בהמשך ההקצנה.
לקראת הבניות חדשות במרחב.