"סיפרתי לך שאובחנתי?", היא שואלת. אני מסיר עיניי מהמחשב ובוהה בה. "אובחנת למה?", אני משתדל להתעניין. "אובחנתי כלקויית למידה", היא מספרת. אני מסרב בתוקף להתלהב או להתרגש. הרי כולם מאובחנים. לכולם יש תעודה על הקיר המאשרת כי סיימו בהצלחה אבחון מקיף וזכו לקבל תואר המאשר את כי גם הם לוקי למידה, מסוג כלשהו. הסוג שלה אינו שונה. היא קוראת מהר ונבונה כמו שכולנו רוצים להיות, אבל יש לה בעיה עם טקסטים. היא מאבדת בהם ריכוז, לוקחת הפסקות ארוכות. היא משחזרת ומגלה שתמיד הייתה כזו - בלימודים, בצבא. היא לא מבקשת פטורים או רחמים. רק הכרה רשמית, ואולי כמה טכניקות שיעזרו לה להשתפר.
אני חוזר לעיין במאמר שלי עד שמחליט להחזיר לה בהפרעה משלי. "את יודעת", אני מציין, "אתה מזכירה לי את איינשטיין". היא לא מספיקה להיות מוחמאת ואני מסביר. במאמר שאני קורא עכשיו על מגמות הפוסט-מודרניות מוזכר בהקשר שולי שאיינשטיין היה ידוע בצורת החשיבה הציורית שלו. נסתבר, שאיינשטיין לא היה טיפוס ורבאלי במיוחד. הוא העדיף לשרטט ולא לכתוב, לאייר ולא לבטא במשפטים ארוכים. מה שמעניין בזה, היא העובדה שזה לא נתפס כתכונה שלילית או בעייתית. להפך - זה נשמע די מרשים. איינשטיין ויכולת החשיבה הציורית שלו. הוא לא נתפס כלוקה ביכולתו המילולית או בעל צרכים מיוחדים. להפך, מי מאיתנו לא רוצה להיות דומה לאיינשטיין שהתקשה ורבאלית. פתאום זו כמעט מחמאה.
באופן מפתיע, הרעיון הזה מתקשר גם לנושא המאמר - המעבר המתחולל בעולם מהמכניות של העולם המודרני לגיוון ולעושר הזרמים הפוסט-מודרניים. בימינו, מי שקצת מתקשה בהתמודדות עם טקסטים ארוכים סובל מליקוי למידה. הוא אינו עומד בסטנדרטים האקדמיים והמדעיים שגובשו במאות השנים האחרונות ומהוות מודל לחיקוי עבור כולנו. אלא שהמציאות פשוט מכתיבה אחרת - אין דבר כזה "צורת חשיבה נכונה", וגם לו דרך אחת ויחידה להסביר או לפתור. הטבע ברא אותנו הרבה יותר מגוונים, וכל אחד יכול לבחור את דרכו שלו להתבלט ולהתמודד. גם אם התקדמנו מאוד באבחון ובטיפול, ליקויי למידה עדיין נשמע כמו דבר מה פסול, חולשה מובנית. כשבפועל - ההפך הוא הנכון. במקום להתגאות בגיוון שלנו אנחנו מנסים לצמצמו, ובמקום לעודד סינרגיה של אנשים שחושבים אחרת, אנחנו מנסים למסמר את כולם לתלם - שממילא כבר צר מלהכיל את ההמונים.
שלא יובן לא נכון - אני בעד לאבחן, ולחקור ולבדוק. אלא שלדעתי, אנחנו מאבחנים את הדברים הלא נכונים. מסקרן אותי לדעת מדוע מי שמוכשר מאוד בציור יכול להצטיין גם בנגינה, ומדוע צלם מוכשר מתאפיין פעמים רבות גם בהשקפות עולם ייחודיות. אלפי תכונות אופי, הקשרים וסגולות מסתתרות לנו מתחת לאף, ואנחנו בוחרים להתעלם מהם. הסוד הוא בגיוון, בניסיון לאתר כמה שיותר סוגים וגוונים ודפוסים של חשיבה והתנהגות, ולהפנים שהטבע לא מחפש היררכיה של תכונות כי אם סינרגיה שלהן. שקבוצת מצטיינים שתגיע לגדולות תורכב לרוב ממגוון רחב של אנשים, ולא מאותה דמות המשוכפלת תחת שמות אחרים.
אסור לנו לעולם להתנצל על דרך החשיבה החריגה שלנו. אל לנו לרוץ ולחפש ליקויי למידה. להפך. הגיע הזמן שננסה לחפש על דרך החיוב את התרומה הייחודית שאנחנו יכולים להביא לעולם, את הכשרון החבוי שטמון בעיקר בנו, ושבעזרתו אנחנו יכולים לסייע לכולם לנוע קדימה ולהסתכל על העולם קצת אחרת. לא כל אחד צריך ויכול להיות איינשטיין. אבל אפשר שבכל אחד מאיתנו טמון פוטנציאל להגיע לגדולה ולשיאים אם רק תינתן לו ההזדמנות. בלי להגדיר מגבלות, ובלי לאבחן ליקויים.
אני חוזר לעיין במאמר שלי עד שמחליט להחזיר לה בהפרעה משלי. "את יודעת", אני מציין, "אתה מזכירה לי את איינשטיין". היא לא מספיקה להיות מוחמאת ואני מסביר. במאמר שאני קורא עכשיו על מגמות הפוסט-מודרניות מוזכר בהקשר שולי שאיינשטיין היה ידוע בצורת החשיבה הציורית שלו. נסתבר, שאיינשטיין לא היה טיפוס ורבאלי במיוחד. הוא העדיף לשרטט ולא לכתוב, לאייר ולא לבטא במשפטים ארוכים. מה שמעניין בזה, היא העובדה שזה לא נתפס כתכונה שלילית או בעייתית. להפך - זה נשמע די מרשים. איינשטיין ויכולת החשיבה הציורית שלו. הוא לא נתפס כלוקה ביכולתו המילולית או בעל צרכים מיוחדים. להפך, מי מאיתנו לא רוצה להיות דומה לאיינשטיין שהתקשה ורבאלית. פתאום זו כמעט מחמאה.
באופן מפתיע, הרעיון הזה מתקשר גם לנושא המאמר - המעבר המתחולל בעולם מהמכניות של העולם המודרני לגיוון ולעושר הזרמים הפוסט-מודרניים. בימינו, מי שקצת מתקשה בהתמודדות עם טקסטים ארוכים סובל מליקוי למידה. הוא אינו עומד בסטנדרטים האקדמיים והמדעיים שגובשו במאות השנים האחרונות ומהוות מודל לחיקוי עבור כולנו. אלא שהמציאות פשוט מכתיבה אחרת - אין דבר כזה "צורת חשיבה נכונה", וגם לו דרך אחת ויחידה להסביר או לפתור. הטבע ברא אותנו הרבה יותר מגוונים, וכל אחד יכול לבחור את דרכו שלו להתבלט ולהתמודד. גם אם התקדמנו מאוד באבחון ובטיפול, ליקויי למידה עדיין נשמע כמו דבר מה פסול, חולשה מובנית. כשבפועל - ההפך הוא הנכון. במקום להתגאות בגיוון שלנו אנחנו מנסים לצמצמו, ובמקום לעודד סינרגיה של אנשים שחושבים אחרת, אנחנו מנסים למסמר את כולם לתלם - שממילא כבר צר מלהכיל את ההמונים.
שלא יובן לא נכון - אני בעד לאבחן, ולחקור ולבדוק. אלא שלדעתי, אנחנו מאבחנים את הדברים הלא נכונים. מסקרן אותי לדעת מדוע מי שמוכשר מאוד בציור יכול להצטיין גם בנגינה, ומדוע צלם מוכשר מתאפיין פעמים רבות גם בהשקפות עולם ייחודיות. אלפי תכונות אופי, הקשרים וסגולות מסתתרות לנו מתחת לאף, ואנחנו בוחרים להתעלם מהם. הסוד הוא בגיוון, בניסיון לאתר כמה שיותר סוגים וגוונים ודפוסים של חשיבה והתנהגות, ולהפנים שהטבע לא מחפש היררכיה של תכונות כי אם סינרגיה שלהן. שקבוצת מצטיינים שתגיע לגדולות תורכב לרוב ממגוון רחב של אנשים, ולא מאותה דמות המשוכפלת תחת שמות אחרים.
אסור לנו לעולם להתנצל על דרך החשיבה החריגה שלנו. אל לנו לרוץ ולחפש ליקויי למידה. להפך. הגיע הזמן שננסה לחפש על דרך החיוב את התרומה הייחודית שאנחנו יכולים להביא לעולם, את הכשרון החבוי שטמון בעיקר בנו, ושבעזרתו אנחנו יכולים לסייע לכולם לנוע קדימה ולהסתכל על העולם קצת אחרת. לא כל אחד צריך ויכול להיות איינשטיין. אבל אפשר שבכל אחד מאיתנו טמון פוטנציאל להגיע לגדולה ולשיאים אם רק תינתן לו ההזדמנות. בלי להגדיר מגבלות, ובלי לאבחן ליקויים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה