הדיסק של יוני רכטר היה מוטה על צידו, עדות לכמות הפעמים שנלקח מהמדף והושמע. לא פלא, אני חושב לעצמי, הוא באמת אחלה אומן. אני בוהה בו לרגע ונזכר בתוכנית שנדחקה, ומצהיר: "מתישהוא שיהיה לי זמן, אני מתכוון לעשות את זה. אני אקח פה את הדיסקים הטובים מהמדף ואכניס אותם לאייפוד שלי". "מתישהוא שיהיה לך זמן?", הוא תוהה. אני מסתכל עליו ולא מבין. "תעשה שיהיה לך זמן", הוא מפציר. אני לא ממש מבין מה הוא רוצה. ברור שאני מתכנן לעשות את זה, וכבר הרבה זמן שאני מתכנן לעשות את זה בקרוב. הגיע הזמן שגם אסדר סוף כל סוף את רשימת האייפוד שלי לריצה. אוסף שירי יום הזיכרון המהולל שלי לא נותן לי את המוטיבציה המתאימה להרים את הרגליים בהליכון. הגיע הזמן להמיר את הליכה בקיסריה לריצה בתל אביב.
הזמן, ככה הוא מסביר לי, נמצא בידיים שלך - ואתה מחליט איך אתה מסדר אותו. תסתכל על רשימת המטלות שארגנת לעצמך. תראה כמה דברים שמת בסוף השבוע, זה לא הגיוני. הוא מותח קו מעליב על שישי וגם על שבת (קיוויתי שיימנע מכך), וכותב לידם בגדול: "חופש!". חשבתי שבכך יסתכמו הדברים, אבל הוא לא מרפה. "מה עשית כשסיימת את הספר?". לא יודע, מה עשיתי? אני מנסה לשחזר... דווקא אחלה ספר. "ישר לקחת ספר חדש, עוד באותו הערב". נכון, אני מאשר. מאז שקראתי בכתבה המפחידה הזו כמה מעט ספרים יצא לו לבן אדם לקרוא בימי חייו (פחות ממה שיש לי על המדף), נשבעתי לעצמי שעליי להספיק כמה שיותר - קלאסיקות, ביוגרפיות, ספרי היסטוריה. אני לא מוכן שיתקילו אותי באיזו יצירה "שחייבים לקרוא", שאני פסחתי עליה. "כן, אבל מתי פעם אחרונה סגרת ספר והרגשת כל כך נפעם שלא יכולת לקרוא עוד שום דבר אחר?", הוא מתריס, ואני משתתק. "אתה לא מרשה לעצמך להתרפק, לנוח", הוא אומר - ואני מיד מתכנס ומתבאס ותוהה מי נתן לו את הזכות להיות כל כך צודק.
זה מרדף אינסופי, כך מסתמן. אחר התדמית וההישג וההצלחה. זה באמת קו אופק דימיוני שמתרחק ככל שמתקרבים אליו, מובל על ידי עשרות ציפיות המשכפלות את עצמן בכל פעם שאנו זוכים בהצלחה. זה מליון זוגות עיניים שקיימות רק בראשינו אבל משגיחות אחר כל מילה וצעד שאנחנו עושים. זה המראה הנכון והניסוח הנכון והציון הנכון והתואר הנכון וההחלטה הנכונה לקיץ הקרוב ולסתיו הבא. זה החברים שתמיד מנהלים חיים בריאים יותר, והמשפחה שתמיד מבינה נכון יותר מה אתה באמת צריך. וזה השעון, יצור אכזרי מעין כמותו, שממקום מושבו על פרק היד מצעיד אותנו מלחץ בוער לתעוקת חזה בועטת. וזה בסדר, אני ישן טוב. אבל קם מוקדם כדי להמשיך במשחק הזה. והכי חשוב - זה היכולת המהוללת להתנסח בבהירות לגבי זה, ולהסכים - כל כך להסכים - עם זה, באופן שמצחצח את המצפון עם פוליש ומאפשר לנו להמשיך בסערת החיים.
הלוואי שהייתי יכול לחתום את זה עם איזה מסר או תרופה משכנעים, אבל באמת שאין לי. השאלה המרחפת מעל הכל היא "בשביל מה". בשביל מה אנחנו חיים, ומה בעצם חשוב לנו - להספיק? לבלות? ליהנות? התשובה לשאלה הזו יכולה לחסוך כל כך הרבה יסורי מצפון וחרטות - למה לא קראנו, למה לא הקשבנו, למה לא מיצינו. בשביל מה, בשביל מה. הבעיה היא שבכלל לא בטוח שיש לזה תשובה. יכול להיות מאוד שזה עניין של השקפה, של משחק פרטי. אני אמשיך לרוץ בידיעה שאין קו סיום ושלעולם לא אגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אבל המירוץ עצמו הוא דרך חיי. אוכל לאזן אותו (ואם לא, הגיל יירתם למשימה), אבל לעולם לא להעלים אותו. התאווה הזו - לידע, להשפעה, לעשייה, טמונה בנו. ברובנו. היא מנוע שלא נכבה, והיא משעבדת אותנו בהצלחה. הבערה הזו עיוורת, היא לא תתן כמעט לשום דבר או לאף אחד לשנות אותה. ואולי היא לא צריכה באמת שינוי, אלא ליטוף. מישהו שיזהה אותה, שיכיר בה, ושינווט אותה למקומות רגועים יותר, שפויים יותר.
קראתי בספר לאחרונה, שאין דבר יותר קשה לאדם מאשר פשוט לנוח. לשבת על כסא נוח בחופשה ולדעת שעכשיו הוא מתרפק ונח, ושזה לא נחשב בזבוז זמן. להפך, זו מתנה לחיים ולבריאות.
הייתי מרחיב על זה יותר, אבל חייב לרוץ לשיעור.
הזמן, ככה הוא מסביר לי, נמצא בידיים שלך - ואתה מחליט איך אתה מסדר אותו. תסתכל על רשימת המטלות שארגנת לעצמך. תראה כמה דברים שמת בסוף השבוע, זה לא הגיוני. הוא מותח קו מעליב על שישי וגם על שבת (קיוויתי שיימנע מכך), וכותב לידם בגדול: "חופש!". חשבתי שבכך יסתכמו הדברים, אבל הוא לא מרפה. "מה עשית כשסיימת את הספר?". לא יודע, מה עשיתי? אני מנסה לשחזר... דווקא אחלה ספר. "ישר לקחת ספר חדש, עוד באותו הערב". נכון, אני מאשר. מאז שקראתי בכתבה המפחידה הזו כמה מעט ספרים יצא לו לבן אדם לקרוא בימי חייו (פחות ממה שיש לי על המדף), נשבעתי לעצמי שעליי להספיק כמה שיותר - קלאסיקות, ביוגרפיות, ספרי היסטוריה. אני לא מוכן שיתקילו אותי באיזו יצירה "שחייבים לקרוא", שאני פסחתי עליה. "כן, אבל מתי פעם אחרונה סגרת ספר והרגשת כל כך נפעם שלא יכולת לקרוא עוד שום דבר אחר?", הוא מתריס, ואני משתתק. "אתה לא מרשה לעצמך להתרפק, לנוח", הוא אומר - ואני מיד מתכנס ומתבאס ותוהה מי נתן לו את הזכות להיות כל כך צודק.
זה מרדף אינסופי, כך מסתמן. אחר התדמית וההישג וההצלחה. זה באמת קו אופק דימיוני שמתרחק ככל שמתקרבים אליו, מובל על ידי עשרות ציפיות המשכפלות את עצמן בכל פעם שאנו זוכים בהצלחה. זה מליון זוגות עיניים שקיימות רק בראשינו אבל משגיחות אחר כל מילה וצעד שאנחנו עושים. זה המראה הנכון והניסוח הנכון והציון הנכון והתואר הנכון וההחלטה הנכונה לקיץ הקרוב ולסתיו הבא. זה החברים שתמיד מנהלים חיים בריאים יותר, והמשפחה שתמיד מבינה נכון יותר מה אתה באמת צריך. וזה השעון, יצור אכזרי מעין כמותו, שממקום מושבו על פרק היד מצעיד אותנו מלחץ בוער לתעוקת חזה בועטת. וזה בסדר, אני ישן טוב. אבל קם מוקדם כדי להמשיך במשחק הזה. והכי חשוב - זה היכולת המהוללת להתנסח בבהירות לגבי זה, ולהסכים - כל כך להסכים - עם זה, באופן שמצחצח את המצפון עם פוליש ומאפשר לנו להמשיך בסערת החיים.
הלוואי שהייתי יכול לחתום את זה עם איזה מסר או תרופה משכנעים, אבל באמת שאין לי. השאלה המרחפת מעל הכל היא "בשביל מה". בשביל מה אנחנו חיים, ומה בעצם חשוב לנו - להספיק? לבלות? ליהנות? התשובה לשאלה הזו יכולה לחסוך כל כך הרבה יסורי מצפון וחרטות - למה לא קראנו, למה לא הקשבנו, למה לא מיצינו. בשביל מה, בשביל מה. הבעיה היא שבכלל לא בטוח שיש לזה תשובה. יכול להיות מאוד שזה עניין של השקפה, של משחק פרטי. אני אמשיך לרוץ בידיעה שאין קו סיום ושלעולם לא אגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אבל המירוץ עצמו הוא דרך חיי. אוכל לאזן אותו (ואם לא, הגיל יירתם למשימה), אבל לעולם לא להעלים אותו. התאווה הזו - לידע, להשפעה, לעשייה, טמונה בנו. ברובנו. היא מנוע שלא נכבה, והיא משעבדת אותנו בהצלחה. הבערה הזו עיוורת, היא לא תתן כמעט לשום דבר או לאף אחד לשנות אותה. ואולי היא לא צריכה באמת שינוי, אלא ליטוף. מישהו שיזהה אותה, שיכיר בה, ושינווט אותה למקומות רגועים יותר, שפויים יותר.
קראתי בספר לאחרונה, שאין דבר יותר קשה לאדם מאשר פשוט לנוח. לשבת על כסא נוח בחופשה ולדעת שעכשיו הוא מתרפק ונח, ושזה לא נחשב בזבוז זמן. להפך, זו מתנה לחיים ולבריאות.
הייתי מרחיב על זה יותר, אבל חייב לרוץ לשיעור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה