אתמול בערב שודרה כתבה בערוץ 10 בנושא "הדירות התל אביביות להשכרה". לא כתבת תחקיר משובחת, כי אם תמונת מצב עדכנית שבאה לשקף לציבור הצופים מה באמת מקבלים השוכרים הנואשים הבאים למצוא לעצמם קורת גג צנועה בעיר הגדולה. תמונות קשות, לכל הדעות. אלא שכשאני בהיתי בדירות האלה, לא ממש חשבתי על עסקי הנדל"ן.. חשבתי על עצמי.
כמו הדירה הקטנה הזו, גם אני מרגיש כמי שמכיל בתוכו חציצות גבס מגבילות. אני מכיל בעצמי ניגודים שלא באמת יכולים לשבת אחד עם השני, ונעזרים בקירות ארעיים ודקים, קורות מייצבות ותאי מגורים נפרדים. החבילה הזו לא ממש יכולה להחזיק, והיא חייבת את החלוקה הזו, את חיץ ההפרדה שיבטיח קיום מקביל של רכיבי נפש מסוכסכים, מנוגדים. בעל הדירה תמיד מרוויח יותר כשהוא מחלק את הבפנים לחללים נפרדים, לדירות קטנות ללא חלון, תאי כליאה מודרניים שניתן להשכיר.
כמו הדירה הקטנה הזו, גם חדר השינה שלי פונה אל השכנים. ככה בלילה, המחשבות נודדות אל האחרים, ואל הקנאה במצבם המשופר. הם תמיד קיבלו החלטות טובות יותר, הם תמיד במסלול חיים מבטיח יותר. הם נראים יותר טוב ונשמעים חכמים יותר. רגע לפני שאנחנו נרדמים האחרים באים לבקר, ולהתריס בפנינו שאנחנו מפגרים אחרי העדר, כבשה שחורה של האנושות. לפחות בחורף, החלון נשאר סגור.
כמו הדירה הקטנה הזו, גם אני מרגיש לפעמים שאני לא באמת חי בדירה משלי. אסור לי הרי לעשות שום תיקון רציני בחדרים מבלי לקבל רשות. אני רק שוכר כאן, ובעצם המבנה שייך לאנשים אחרים - שאני תלוי בהם, שאני עובד אצלם, שאני חייב להם. הם מפקחים, תובעים תשלומים חודשיים, ולפעמים מרגישים הרבה יותר "בבית" ממני - בדירה שלי. הם הקובעים האמיתיים, הם בעלי הבית. ושכר הדירה כל כך גבוה, וממשיך לעלות.
הדירות הצפופות האלה, באמת לא תענוג גדול. כנראה שזה חלק מהמחיר הכבד של החיים בתל אביב. תמיד ידעתי שאגור שם בעתיד, בין קירות שסופגות את ריח הפיח והים. וככל שמתבגרים, מתחילים לחשוב פחות על הדירה ויותר על הדייר. בסופו של דבר, הוא צריך להרגיש טוב בבית. גם כשהוא בחוץ.
כמו הדירה הקטנה הזו, גם אני מרגיש כמי שמכיל בתוכו חציצות גבס מגבילות. אני מכיל בעצמי ניגודים שלא באמת יכולים לשבת אחד עם השני, ונעזרים בקירות ארעיים ודקים, קורות מייצבות ותאי מגורים נפרדים. החבילה הזו לא ממש יכולה להחזיק, והיא חייבת את החלוקה הזו, את חיץ ההפרדה שיבטיח קיום מקביל של רכיבי נפש מסוכסכים, מנוגדים. בעל הדירה תמיד מרוויח יותר כשהוא מחלק את הבפנים לחללים נפרדים, לדירות קטנות ללא חלון, תאי כליאה מודרניים שניתן להשכיר.
כמו הדירה הקטנה הזו, גם חדר השינה שלי פונה אל השכנים. ככה בלילה, המחשבות נודדות אל האחרים, ואל הקנאה במצבם המשופר. הם תמיד קיבלו החלטות טובות יותר, הם תמיד במסלול חיים מבטיח יותר. הם נראים יותר טוב ונשמעים חכמים יותר. רגע לפני שאנחנו נרדמים האחרים באים לבקר, ולהתריס בפנינו שאנחנו מפגרים אחרי העדר, כבשה שחורה של האנושות. לפחות בחורף, החלון נשאר סגור.
כמו הדירה הקטנה הזו, גם אני מרגיש לפעמים שאני לא באמת חי בדירה משלי. אסור לי הרי לעשות שום תיקון רציני בחדרים מבלי לקבל רשות. אני רק שוכר כאן, ובעצם המבנה שייך לאנשים אחרים - שאני תלוי בהם, שאני עובד אצלם, שאני חייב להם. הם מפקחים, תובעים תשלומים חודשיים, ולפעמים מרגישים הרבה יותר "בבית" ממני - בדירה שלי. הם הקובעים האמיתיים, הם בעלי הבית. ושכר הדירה כל כך גבוה, וממשיך לעלות.
הדירות הצפופות האלה, באמת לא תענוג גדול. כנראה שזה חלק מהמחיר הכבד של החיים בתל אביב. תמיד ידעתי שאגור שם בעתיד, בין קירות שסופגות את ריח הפיח והים. וככל שמתבגרים, מתחילים לחשוב פחות על הדירה ויותר על הדייר. בסופו של דבר, הוא צריך להרגיש טוב בבית. גם כשהוא בחוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה