המאמץ נעשה קשה יותר ככל שנמשך הטיפוס. הצעדים הפכו כבדים יותר, הקצב הואט. היו שביקשו לוותר, לחזור אל צעדיהם. מעטים המשיכו, חדורי אמונה ויצר הרפתקנות, נאחזים בסלעים שבצד הדרך, מפלסים דרכם בעשביה העקשנית. הם מיעטו להביט לאחור כדי לא לחשוב על הדרך שעברו עד כה. הם התקשו לזהות את נקודת הסיום בשל הערפל הסמיך. לעיתים עברו בשדות קוצים עיקשים, לא פעם דילגו במאמץ רב מעל בורות. את הדממה הפרה רק ההתנשפות הבלתי פוסקת, התנשפות של מאמץ, של קושי, כאב.
הם הפסיקו לשאול מתי מגיעים. ידעו שהשאלה, גם התשובה, לא תתקבל. רק המשיכו כל אחד בקצבו, קצב הלב והרגליים. ברגע מסויים, כשחלפו ליד עוד תהום עמוקה בקצה צוק מאיים, עצר אחד מהם והביט במדריך. "תגיד, למה בעצם אנחנו כל כך מתנשפים כאן?". המדריך נעצר והסתובב. "אתה לא יודע את התשובה?", שאל. "טוב, אני מניח שזה בגלל דלילות האוויר, לא? יש כאן פחות חמצן או משהו, קרוב לפסגה". "להפך", המדריך עונה לו, "יש כאן אוויר פסגות מצויין. מהסוג שרק מעטים מסוגלים להנות ממנו, שהרבה מעוניינים בו ומעטים מעזים". "אז למה? למה כל כך קשה לנו לנשום. מה חסר פה?".
"האמת", הוא מסביר לו, "שיש רמת גובה מסויימת, לקראת סוף ההר, שבו אנחנו עוברים לשכבה חדשה של אוויר, שכבה שנמצאת רק למעלה. וכאן, קרוב לפסגה, ברור שתרגיש במחסור". "מחסור? בחמצן?". "לא, בציניות. ברגע שעוברים גובה מסויים, הציניות לא יכולה לשרוד. היא פשוט מתמוגגת, היא כבדה מדי ושוקעת. האוויר כאן נקי מאוד, הוא פולט את חלקיקי הציניות מתוכו ומשליך אותם למטה. הוא שומר על עצמו צונן, מעודן, אמיתי. האוויר הדחוס למטה מזוהם בפעילות היומיומית שלנו. אי אפשר כבר להגן עליו, והוא ספוג בזיעה של חרדות, בהבלי פה מיותרים, בכזבים. כל אלה מייצרים שכבות לחות ומעיקות של ציניות. אבל כשמגיעים למעלה, הן פשוט לא שורדות כאן. הן שוקעות, ומשקיעות איתן את כל מי שלא מסוגל להמשיך בטיפוס. לכן לא כולם שורדים כאן, לא כולם מסוגלים לוותר על זה. אתם מתנשפים כי קשה לכם להתנתק, אתם עוברים את השלב הזה, את הנקודה הקריטית הזו, שבה אתם נדרשים להסתגל לגבהים האלה".
"וככה זה יימשך עד הסוף? נמשיך להתנשף עד הפסגה?"
"לא, ממש לא. מי מכם שימשיך להתנשף לא יגיע לעולם לפסגה. במקרה הטוב יבחין בה מרחוק כשהערפל יתפזר. אבל חלקכם, רק מי שבאמת יתמיד וירצה בכך, יוכל לחזור לנשימה רגילה לקראת הפסגה. איפשהוא בנקודה מסויימת השאיפות ממלאות אותך בכזו רוח, שהציניות מתאדה מהעור שלך, ונעלמת כלא הייתה. בנקודה הזו ההתנשפות הזו פוסקת, המאמץ ממשיך אבל נעשה כדאי יותר, מובן יותר, ומשם הטיפוס הופך הרבה יותר קל. אתה תראה, הסביבה שם הופכת להיות מאוד טבעית".
"יהיה שם איפה לעצור? יש שם מגורים?"
"לא. אין מגורים בפסגה, אין בתים. אף אחד לא מקים שם משכן של קבע, כי אנשים מאוד אוהבים לרדת ולחזור מדי פעם. זה עוזר להם להעריך את האוויר הטוב למעלה. אבל לפחות הם מפסיקים להתנשף. הנשימה, העמוקה לריאות, המרגיעה והממלאת הזו, נעשית להם טבעית".
והוא צדק. מה שהיה צריך לשקוע שקע, ומה שנסק לא אכזב. וזו האמת. יותר מהטיול שלא התרחש. יותר מהמדריך שלא היה. מההתנשפות שלא פסקה.
הם הפסיקו לשאול מתי מגיעים. ידעו שהשאלה, גם התשובה, לא תתקבל. רק המשיכו כל אחד בקצבו, קצב הלב והרגליים. ברגע מסויים, כשחלפו ליד עוד תהום עמוקה בקצה צוק מאיים, עצר אחד מהם והביט במדריך. "תגיד, למה בעצם אנחנו כל כך מתנשפים כאן?". המדריך נעצר והסתובב. "אתה לא יודע את התשובה?", שאל. "טוב, אני מניח שזה בגלל דלילות האוויר, לא? יש כאן פחות חמצן או משהו, קרוב לפסגה". "להפך", המדריך עונה לו, "יש כאן אוויר פסגות מצויין. מהסוג שרק מעטים מסוגלים להנות ממנו, שהרבה מעוניינים בו ומעטים מעזים". "אז למה? למה כל כך קשה לנו לנשום. מה חסר פה?".
"האמת", הוא מסביר לו, "שיש רמת גובה מסויימת, לקראת סוף ההר, שבו אנחנו עוברים לשכבה חדשה של אוויר, שכבה שנמצאת רק למעלה. וכאן, קרוב לפסגה, ברור שתרגיש במחסור". "מחסור? בחמצן?". "לא, בציניות. ברגע שעוברים גובה מסויים, הציניות לא יכולה לשרוד. היא פשוט מתמוגגת, היא כבדה מדי ושוקעת. האוויר כאן נקי מאוד, הוא פולט את חלקיקי הציניות מתוכו ומשליך אותם למטה. הוא שומר על עצמו צונן, מעודן, אמיתי. האוויר הדחוס למטה מזוהם בפעילות היומיומית שלנו. אי אפשר כבר להגן עליו, והוא ספוג בזיעה של חרדות, בהבלי פה מיותרים, בכזבים. כל אלה מייצרים שכבות לחות ומעיקות של ציניות. אבל כשמגיעים למעלה, הן פשוט לא שורדות כאן. הן שוקעות, ומשקיעות איתן את כל מי שלא מסוגל להמשיך בטיפוס. לכן לא כולם שורדים כאן, לא כולם מסוגלים לוותר על זה. אתם מתנשפים כי קשה לכם להתנתק, אתם עוברים את השלב הזה, את הנקודה הקריטית הזו, שבה אתם נדרשים להסתגל לגבהים האלה".
"וככה זה יימשך עד הסוף? נמשיך להתנשף עד הפסגה?"
"לא, ממש לא. מי מכם שימשיך להתנשף לא יגיע לעולם לפסגה. במקרה הטוב יבחין בה מרחוק כשהערפל יתפזר. אבל חלקכם, רק מי שבאמת יתמיד וירצה בכך, יוכל לחזור לנשימה רגילה לקראת הפסגה. איפשהוא בנקודה מסויימת השאיפות ממלאות אותך בכזו רוח, שהציניות מתאדה מהעור שלך, ונעלמת כלא הייתה. בנקודה הזו ההתנשפות הזו פוסקת, המאמץ ממשיך אבל נעשה כדאי יותר, מובן יותר, ומשם הטיפוס הופך הרבה יותר קל. אתה תראה, הסביבה שם הופכת להיות מאוד טבעית".
"יהיה שם איפה לעצור? יש שם מגורים?"
"לא. אין מגורים בפסגה, אין בתים. אף אחד לא מקים שם משכן של קבע, כי אנשים מאוד אוהבים לרדת ולחזור מדי פעם. זה עוזר להם להעריך את האוויר הטוב למעלה. אבל לפחות הם מפסיקים להתנשף. הנשימה, העמוקה לריאות, המרגיעה והממלאת הזו, נעשית להם טבעית".
והוא צדק. מה שהיה צריך לשקוע שקע, ומה שנסק לא אכזב. וזו האמת. יותר מהטיול שלא התרחש. יותר מהמדריך שלא היה. מההתנשפות שלא פסקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה