דוח

דווקא מולה נעצרתי. ואולי לא במקרה. הייתה שלישית במספר. בתום הליכה של דקות ספורות הייתה השלישית בדרך שהשליכה את הסיגריה בקשת מתריסה אל הרצפה.

אל הראשון נכנסתי לקנות. הוא הופתע שהערתי. לרגע חלפה המחשבה לצאת, להעניש. במהרה נסתלקה, בהבינה את חוסר התוחלת, בהשלמה כנועה עם הכלום.

אל השני לא פניתי. משהו במבט, בבגדים, נראה מאיים. לא הייתי בטוח לאן זה יוביל, לאן ידרדר. לאן נתגלגל. באורח אוטומטי ומוכר מדי וטבעי להחריד ונכון להכעיס המשכתי ללכת.

אבל מולה נעמדתי. הבדל ששבר את הסבלנות. תבעתי ממנה בתוקף: "מי ירים?". שתקה. שאלתי שוב: "מי ירים?". אחרי שניות משכה כתפיים והמשיכה.

הסתובבה, הביטה, ואמרה: "תן לי דוח".

לרגע נתלכדו כל ארועי היום סביב הרגעים הקטנים. חולשתו של היחיד וכוחו של ההרגל, חסרונו של השוטר ונוכחות החוצפה, חדלות הענישה, האומץ הכן לתבוע תשובות, אך רק מחלשים. והזריקה הזו, האדישה, בקשת, שכל כולה אנוכיות מובהקת, שאיש לא מצליח לשכנע באמת שאין לה הצדקה.

ואחד, שעוד הולך אחריהם מתאמץ, ומנסה להעיר, ובאמת שכבר אינו משוכנע שהצדק בכלל עמו. אולי גם הוא הושלך מזמן בקשת, אולי את תמימותו נחוץ להעיר.