בן אדם הולך, הולך ומאבד את זה, הולך וזה נשמט ממנו בניגוד לרצונו, נופל ומתגלגל אל הרחוב, ונשפך ממנו, וכבר לא חלק ממנו, ולא מגן עליו מפני הקור, ולא שומר על צעדיו ומאזן הליכותיו ומשרטט לו קווים של דרך ושוליים של כיוון.
בן אדם הולך ומאבד את זה, וזה בעצם כבר לא איתו ועכשיו הוא בלי, ולבד, ובלי הדחיפה הזו, ונטול המשיכה היא, ומוסיף לרעוד על החבל, על הקו, בין שמיים לשמיים, מתנדנד, נאחז בשארים מתפוררים, נבהל מהיעדר הבהלה.
בן אדם מאבד את זה, אוחז עצמו אחוז טירוף אחוז שיתוק אחוז במעקה מדרגות לולייני המוליך אותו מטה, אל המחוזות שלא ביקש למצוא, שהעדיף להותיר בעלטת רזיו, בכיסויי מסכות נשפים, אחרי וילונות כבדים אטומים וכבדים שהזכירו לו את אישוניו האדישים.
ואולי, רק אולי, לא איבד דבר, כי הדבר מעולם לא היה שלו, כי הדבר היה שלהם, והם נתנו לו, והם דחפו לו, והם שכנעו שזה שלו, שזה נחוץ, שזה רצוי, שזה כדאי, שזה עדיף, שזה יציב, שזה משתלם, שזה הגיוני, שזה טבעי, שזה נכון, פתרון יחיד למשוואה, המענה המחושב לנעלם, האור שמדליקים כשנצמדים לקיר ומגששים חסרי אונים אחר המתג שמישהו קיבע כדי שנוכל למשש ולהרגע.
אולי הוא לא איבד דבר. אולי רק עכשיו הוא מצא את זה. והם, שהחלו לפחד, המציאו לו שאיבד, שהוא איבד את זה. אז הבן אדם הולך ומאמין, ומקשיב להם, ונאחז בקולם, עד מפציע קולו, מן הבאר אליה השליכוהו אחיו, והוא זועק שלא אבד, שהוא נמצא, שהוא נמצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה