אנשים, הם לחוצים מכל מה שיש עליהם. וחשים לפעמים שזה סוגר ומעמיס, מאפיל וחוסם. ואין הנשימה צולחת הדחק, ואין הלב עומד בקצב, והעיניים מתקשות להתרגל למהירות. וסבורים בטעות שגזרת הגורל הזו מנת חלקם משמיים, כמו ביקש בורא לחלוק עמם מקצת טרדותיו ולשתפם במשימותיו. אך ענני הגשם אדישים לדאגות גשמיות, החולפות תחתם כנסות מעצמן. צורותיהם מסקרנות מלהכיל צרות, הרעמים בהם שותקים.
אך אנשים, אינם לחוצים די מכל מה שאין להם. התרגשות קלה של בוקר, ציפייה מעקצצת למחר, החלטה זעירה שבסופה נשימה, הפסקה שאין לה לא מחיר ולא תחליף. כוח ההתמדה מעצים את דאבון ההתרגלות, את האדישות הבלתי נסלחת כלפי הפספוס הנקמני, הבלתי פוסק.
כן, אנשים לחוצים מכל מה שיש עליהם ומתעלמים מכל מה שאין תחתם. כאילו שכחו שבהיעדר איזון אמיתי, מי שמרחף מעל החיים סופו שיימחץ. כמו מעלית שלא נוסעת לשום מקום וכל כפתוריה מיותרים, מדיפים ריח בזבוז מאצבעות מזיעות של אנשים שנשכחו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה