השקית השקופה מכילה חטיף או שניים, מהסוג הפשוט, ובגדי עבודה. הם יסייעו לה לצלוח עוד יום עבודה מתיש, מבית לבית. עברית בקושי יודעת, אך את מקומה בעולם הזה הבינה היטב. ובזמן שהיא מנקה אין הראש נודד למרחקים. לכל היותר, לבית הבא, לחודש הבא שגם אותו צריך לשרוד.
וכשאחרת שוטפת כלים של אחרים וודאי אינה סבורה שזה ייעודה בחיים. היא אינה עוסקת בשאלות של ייעוד, ובוודאי לא שלה. אולי של הילדים. בשבילם הרי היא שוטפת.
אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה. אבל כשאני מדבר, היא משפילה מבט. ופתע גם אני חש מושפל, מתקלף מיומרות ושאפתנות ומילים גבוהות. מבטה המושפל מזכיר לשנינו: אנושיים, פגיעים, שורדים. ואין בו כדי לנקות דבר.
וכשהבטתי בעיניה נשקפו לרגע חיי: שקית שקופה עם חטיף או שניים, מהסוג הפשוט, ובגדי עבודה. וגם מול עצמי השפלתי מבט, ונזכרתי שלמרות הכל יש בפנים גם מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה