יש בניין גדול ויוקרתי לא רחוק מהמקום בו אני גר. ובכוונה אני קורא לו כך, כי הוא עדיין לא בית. ובכל פעם שעוברים שם אבא שלי מצביע ומספר: כאן הייתה הספריה העירונית. ואני הלכתי לפה ברגל, יותר משעה לכל כיוון. כי רציתי לחסוך נסיעה באוטובוס שעלתה שבע וחצי לירות.
וכמו בת ים פלאית מרימה ראשה התרגשות קלה מתוך ימת הציניות, מקווה שלא להילכד במבטיהם הספקניים של האנשים.
לא משום הספריה, אף כי מרשים בעיניי המרחק שעשינו מהיכל השן המיושן ההוא ואוקיינוס הפרטים הזורם כיום מברזים פרטיים. הכיסופים למילה הכתובה נדרסים בבוז על ידי המילה המוקלדת, שמוחקת מבלי משים תווים במסך המחשב והפנים. והיום אין עוד הזדמנות להתאהב בין המדפים או להתלהב מאיתור מוצלח בחדרים האחוריים, או לרטון על אובדן סימנייה. ויש כמוני שחשים לכך געגוע מבלי שפגשו בכך באמת.
ולא משום החסכון, אף כי נוגע ללב ולכיס הנכונות לעייף את כפות הרגליים במשמעת פלדה כדי לשמור ליום אחר. מרגשת ומעציבה כאחת המחשבה על ההכרה באין, על מצוקת המחסור הנוכחת במלוא כאבה בגיל ילדות, ומשלחת צעירים לעסוק בחיסור ובחילוק גם מחוץ לשולחן הלימודים. ונוגעת המחשבה על ילד מזיע סופר מטבעות בכיסו, ואוחז בהם באגרוף קפוץ. ובעיקר מלמדת ומסבירה מאוד על המון סיפורים שעכשיו מתבהרים בעיני זכרוני.
לא משום כך ולא משום כך, כי אם משום המחשבה, התהייה, התקווה, שמשהו במסע הארוך הזה נטמע גם בעורקיי. אבות גמאו דרך ועיני בנים תפקחנה. שמשהו מהדרך הזו דבק גם בי, בצניעות והסגפנות העמוקה שבה. שצעד אחר צעד, ספגתי זיעת עמל ודעת, שיום יבוא ואעביר בתורי לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה