היא נכנסת כאורחת קבועה, מן המוכרות שכאן. מקבלים אותה בחמימות: אהלן סימה! מה שלומך? היא משיבה בהנהון קצר ומתחילה לסרוק את החצר. מיד קולטת אותם. יושבים לידי לקפה של צהרים ומקשקשים בערבית, בזמן כשהאחרים מדגמנים שזה לא מפריע להם. אבל המבטים שלהם מסגירים שהם מרגישים כאן כמעט בנוח, בלב המעוז ההיפסטרי של העיר העברית.
וסימה, היא הולכת ישר אליהם. מדלגת על השולחן שלי ומושיטה יד. הטקסט נועז ומותאם ליוקר המחייה: חמישה שקלים בבקשה. אנחנו כבר הורגלנו לסרב בנימוס אבל החבר כאן נעמד ומפשפש בכיסים, מוצא ומביא לה. כמו קנה בכך הזכות להמשיך להתערבב איתנו כאן. כמו הוכיח לכולם שסימה מנוסה, יודעת למי לפנות.
ובבוקר אחר נכנס כבד גוף עם מעיל עור בצעדים לחוצים ומבט קשוח ומאיים לבית קפה אחר. סחף אחריו את מבטי כולם ונעמד במפתיע באמצע החדר. תחושה של משהו גדול ובלתי צפוי עומד להפר כאן את שלוות המקיאטו. הוא רוכן לעבר אחד השולחנות בו ישבו זוג מבוגרים ומטיח בהם, בקול עדין להחריד: אולי ראיתם את מוסף התרבות והספרות?
נענה בשלילה ויצא כלעומת שבא, מאיים מעט פחות.
אנשים מסקרנים בבית קפה ממלאים בעיניי תפקיד דומה לתמונות החופשה של אחרים המופיעות תכופות על מסך המחשב שלי. הן אומרות מעט מאוד על האחרים, אבל שולחות מסר דחוף, כואב, מדרבן אל הצופה. קום כבר. הגיע הזמן שתלך לעשות משהו מוזר.
קולע ופוגע ! מקסים (:
השבמחק